משולחנו של רב בית הכנסת

משולחנו של כבוד הרב אהרון פרוס
רב בית הכנסת "דברי חיים" ברמלה 

חותרים למגע

אז לא, הוא לא היה חב"דניק.

אבל הוא היה אדם מקסים שהדבר האחרון שעשה לפני שנהרג זה להגיע מיוזמתו כדי לשמח ולעודד חיילים מתוחים ולחוצים במרחק של מטר וחצי בערך מעזה.


הוא, זה דרור חנין ז"ל, תושב בית אריה שנהרג אמש סמוך למחסום ארז מפגיעת פצמ"ר של מחבלי החמאס. הוא לא גר במקום, וגם לא קיבל צו 8. הוא פשוט בחר שלא להישאר במרחב המוגן הפרטי שלו, אלא ביוזמתו האישית ירד לשטח כדי לעודד את החיילים, ושם קיפח את חייו.


לא בכדי בשעתיים שלאחר מכך הפיץ רב סרן שמועתי את הידיעה כאילו חסיד חב"ד נהרג בתקרית. שהרי יש להם לצעירי חב"ד פז"ם מכובד של הגעה למקומות הכינוס של החיילים, חמושים בצו'פרים, דברי עידוד ואופציה לקיים איזו מצווה אחת או שתיים שתעשה טוב לנשמה ולנפש הכל כך מתוחים. הם היו בסואץ, בצור, בסיני, במטולה וברפיח, ועכשיו גם בדרום המופגז ובשטחי הכינוס הסמוכים לעזה.
הפעילות מתמקדת בשלושה ערוצים: פעילות עם חיילי צה"ל, פעילות במקלטים עם האזרחים הלחוצים והמודאגים, ופעילות ספציפית לילדים.


ביום שני השבוע, האווירה בגבול עזה חמה ומתוחה. מזג האוויר אף הוא חם ולוהט, וברקע נשמעו ללא הרף הדי פיצוצים של כוחותינו המפגיזים לכיוון עזה. במקביל, אזעקות ושריקות של קסאמים חולפות מעל לראשנו בדרכם להיפגש עם רקטת יירוט של כיפת ברזל. אני ופעילים של צעירי חב"ד יחד עם מנהלי בתי חב"ד ביישובי הדרום יוצאים גם הם לפעילות - במוצבים הקדמיים של חיילי צה"ל הנערכים בשטחי כינוס לקראת אפשרות של לחימה קרקעית בעזה.



חמושים בצ'ופרים, מכתבי וציורי עידוד לצד הפתעות שונות אנו צועדים בחול הטובעני כדי להגיע לכל חייל וחייל. לעיתים אנו נדרשים לגלות גמישות ורוח צעירה, לטפס על נגמ"ש כדי לפגוש עוד חייל נוסף. הפעם זה חייל מקיבוץ בצפון. תתפלאו אבל דווקא הקיבוצניק הוא זה ששואל "יש לכם תפילין"? אני מעטר את ידיו ברצועות השחורות, ומתרגש עד דמעות כשהוא מכריז "שמע ישראל".


לחבדניקים יש פריווילגיה: גייסנו ב"צו 8" את כל בתי חב"ד הפזורים בעולם כדי להביא עידוד גם מהקהילות היהודיות שברחבי הגלובוס. וכך, היו יכולים תושבי אשקלון ובאר שבע שפתחו אמש את חבילות העידוד שלהם למצוא שם צעצועים ומכשירי כתיבה שאספו ילדי הקהילה היהודית בדרבן שבדרום אפריקה, והחיילים נהנו מציורים ילדותיים כמו גם ממכתבים הקוראים להם "להיות גיבורים וחזקים כמו שמשון הגיבור" ומגיעים ללא הרף מרחבי ארה"ב.

אני לא אשקר לכם. הפחד תמיד קיים, ואירוע עם תוצאות כל כך כואבות כמו אתמול, רק מעצים אותו. מישהו אולי יקנטר וישאל מה קרה להבטחה ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים", אבל אני לא מנהל חשבונות, בטח לא את של אלוקים. אני מקפיד על מיגון מקסימלי, אבל יודע שזו תרומתי הצנועה למאמץ המלחמתי. 


אולי בזכות החיבוק/ השוקולד/ הציור/ התפילין/ מילות העידוד שלי ושל המתנדבים האחרים, אותו חייל יילחם טוב יותר.

האדם מן השורה יחשוב אולי שמדובר פה באיזו הפרעה נפשית. באנשים חולי אקשן שרק מחפשים את הפיצוצים וריח אבק השריפה. תאמינו לי שהייתי מוותר עליהם. אני בוחר בכל רגע נתון בסינריו שקט ופסטורלי יותר ממטח פצמרים ורעש אזעקות עולות ויורדות.

אבל אני יודע שזקוקים לנו. שיש יותר ממיליון ישראלים שכמעט "עברו דירה" למקלט או לממ"ד, וכשמגיע אליהם צוות עידוד שמפזר כמה מילים של אמונה ותקווה, שמקים מרצפת המקלט ילדים משועממים מרוב רביצה ומפוחדים עד אימה ומצליח ליצור איתם מעגל קצר של ריקוד שמח, זו עבורם תחמושת של ממש במאבק על רוח העם. והאדם.


הרב אהרון פרוס מתאם את פעילות צעירי חב"ד עם חילי צה"ל ותושבי הדרום

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אין תגובות:

פרסום תגובה