פרשת השבוע


פרשת השבוע - פרשת "וארא"
הבטחה לקיום ברית אבות (ו, ב-יג)
בסיום הפרשה הקודמת (שמות) מוצגת טענתו הקשה של משה "למה הרעות לעם הזה...". הקב"ה עונה למשה כי בקרוב יראה את יד ה' החזקה. ה' עומד לקיים את בריתו עם האבות. עתה כשזעקתם של בני-ישראל הגיעה השמימה, תשועתם תמהר לבוא.
משה ממהר לומר את הדברים לבני-ישראל, אולם הם אינם מקבלים אותם "מקוצר רוח ומעבודה קשה".
הקב"ה שב ושולח את משה לפגוש את פרעה ולצוות עליו להוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מצטנע וטוען כי אם בני-ישראל לא מקבלים את דבריו איך יוכל שכנע את פרעה, המלך הקשה והרשע.
בעקבות טענתו של משה, כמו בעבר, מצרף ה' אל השליחות את אהרון אחיו של משה.
משפחת בני לוי (ו, יד-כז)
משה ואהרון גיבורי ספר שמות, ולכן התורה מקדישה קובץ פסוקים כדי להציג את ייחוסם ומשפחתם. כהקדמה, אנו לומדים בקצרה גם על משפחות שבט ראובן ושמעון הקודמים ללוי.
משה ואהרון הם אם-כן נכדים ונינים ללוי. נכדים, שכן אמם יוכבד היא ביתו של לוי שנולדה ביום הגעת יעקב ובניו למצרים. ונינים, בגלל אביהם עמרם, בנו של קהת בן לוי.
שליחות משותפת (ו, כח-ל - ז, א-ז)
אם-כן, משה טוען כי אינו יכול לייצג בעצמו את הקב"ה לפני בני-ישראל ולפני פרעה היות והוא "ערל שפתים" - מתקשה בדיבור. הקב"ה כתשובה, מחלק את השליחות בינו ובין אהרון. הוא מיידע אותם מראש, כי פרעה הרשע לא יסכים להוציא את ישראל מארצו, ולכן ה' יוסיף ויקשה את ליבו עוד, כדי שעונשו, המכות שיביא ה' עליו, על עמו ועל ארצו יהיו קשות ביותר.
משה ואהרון מקבלים על-עצמם את השליחות. משה בן שמונים שנה ואהרון אחיו בן שמונים ושלוש שנים.
מופת התנין (ז, ח-יג)
משה ואהרון מתייצבים שוב לפני פרעה. כמופת הוכחה לאמיתות שליחותם, משליך אהרון את מטהו לפני פרעה, כך על-פי הוראת ה', והמטה הופך לתנין. פרעה המוקף במכשפים אינו מתרשם, ומצווה על מכשפיו לעשות מופת דומה. המופת אכן מצליח, אך למרבה הפלא מטה אהרון, ששב בינתיים והיה למטה, בולע את תניני המכשפים.
כך או אחרת, פרעה מכביד את ליבו ואינו מסכים לשחרר את בני ישראל.
מכה ראשונה - דם (ז, יד-כה)
התוכנית האלוקית להוצאת בני-ישראל ממצרים נכנסת לשלב השני, הוא שלב עשר המכות לשבירת המצרים ומלכם. משה יוצא במצוות ה' לפגוש את פרעה היוצא מידי בוקר אל שפת היאור. משה מתרה בו כי אם לא יוציא את עם ישראל יהפכו מימי היאור וכל מימי מצרים לדם. משסרב פרעה, נטה אהרון את מטהו על היאור וכל המים במצרים, בכל מקום שהם הפכו לדם. המכה הביאה צמא כבד, למות כל הדגים ולסירחון נורא בכל הארץ. פרעה העיקש הוכיח כי גם מכשפיו יודעים לחולל מופת כזה, וכך חיזק את ליבו ולא נכנע.
שבוע ימים נמשכה המכה, כמשך זמן שמונה המכות הבאות אחריה, והיאור וכל מקורות המים שבו לקדמותם.
מכה שנייה - צפרדע (ז, כו-כט - ח, א-יא)
במשך שלושה שבועות, לאחר כל מכה, עומד משה ומתרה בפרעה למהר ולהוציא את עם ה' ממצרים. הפעם הוא מזהירו מפני מכת צפרדעים שיעלו מן היאור. פרעה מתעלם מהאזהרות, ואהרון נוטה את ידו על מימי מצרים. המון של צפרדעים מכסים את מצרים - בבתים, בחדרי השינה ובמיטות, במטבחים ואף בתוך תנורי הבישול. המכשפים מצליחים אומנם גם הם להעלות צפרדעים, אך הפעם הדבר כנראה לא מנחם את פרעה שאינו עומד בקרקור הנורא מחריש האוזניים, ובנוכחות הבלתי-נסבלת של הצפרדעים בכל פינה.
פרעה קורא למשה ולאהרון ומתחנן כי יתפללו לה' לסיום המכה. בפעם הראשונה מוכן הוא לומר כי יוציא את בני-ישראל ממצרים. אולם, כאשר מסתיימת המכה בזכות תפילת משה, מכביד פרעה את ליבו ומסרב לקיים את הבטחתו.
מכה שלישית - כינים (ח, יב-טו)
על-פי ציווי ה' מכה אהרון באדמת מצרים, ומן העפר עולים ורוחשים כינים ההולכים ומתפשטים בכל הארץ. הכינים נדבקים לאדם ולבהמה והופכים מטרד מציק ובלתי נסבל. הפעם לא מצליחים חרטומי מצרים - המכשפים, לעשות פעולה דומה. מסתבר כי הכינים הם כה קטנים שסוד הכישוף אינו מסוגל להמציאם. המכשפים מודים אם כן באוזני פרעה כי "אצבע אלוקים היא". אך ליבו של פרעה רק הולך ומתחזק, והוא מסרב להישמע לקב"ה.
מכה רביעית - ערוב (ח, טז-כח)
משה יוצא שוב לפגוש את פרעה על שפת היאור, ומבקש-מזהיר "שלח את עמי ויעבדוני". הפעם הוא מזהירו מפני מכת ערוב - הופעת חיות טורפות ומזיקות, נחשים ועקרבים. ה' מבקש להדגיש באוזני פרעה, כי בכל פעם המכה מפלה בין אנשי מצרים לבני ישראל שאינם סובלים ממנה. הדבר מחזק כמובן את האות והמופת.
פרעה מסרב ומצרים מתמלאת בחיות טרף ומיני מזיקים.
פרעה נלחץ ומציע למשה ולאהרון פשרה: עבדו את ה' כאן, בארץ מצרים. משה ואהרון כמובן לא מקבלים את ההצעה ועומדים על שעבודת ה' תהיה מחוץ למצרים. פרעה מסכים ובלבד שתפסק המכה הנוראה.
כצפוי, כאשר מוסרת המכה, חוזר פרעה לסורו וחוזר בו מהסכמתו.
מכה חמישית - דבר (ט, א-ז) 
לאחר הזהרה נוספת מכה ה' את כל בעלי החיים במצרים במכת דבר ההורגת אותם. ושוב, ראה זה פלא, מקנה ישראל ובעלי החיים שלהם אינם סובלים כלל מהמכה. פרעה שולח את אנשיו לבדוק ומסתבר שאכן כך הדבר. פרעה אולי מתפעל מכך אך אינו נכנע.
מכה שישית - שחין (ט, ח-יב) 
משה ואהרון נוטלים על-פי ציווי ה', מלא חופניים פיח מכבשן האש וזורים אותו לרוח. ארץ מצרים מתמלאת במגיפת שחין - פצעים מבעבעים, מדממים ומכוערים, הגורמים לגרוד נורא על פני כל הגוף. מקושי המכה אין יכולים חרטומי מצרים לעמוד ולהציג עצמם לפני משה ואהרון.
ופרעה, הוא נשאר בשלו.
מכה שביעית - ברד (ט, יג-לה)
משה יוצא לפגישת בוקר נוספת עם פרעה על שפת היאור. מעבר להזהרה הרגילה, מסביר משה לפרעה כי ה' יכול היה להשמידו כבר מזמן. העובדה שהוא ממשיך להתקיים, היא רק כדי  שידע הוא וידעו כולם על כוחו וגבורתו של הקב"ה.
משה מציע לפרעה ולכל עמו להניס את המקנה אל מקום מסתור מוגן. הברד שעומד לנחות על מצרים, כך מזהיר משה על-פי ה', לא היה כמוהו מעולם. ואכן, היו מן המצרים שבחרו לקבל את עצת משה ועשו כדבריו.
משה נוטה את ידו אל השמים, והנה מתחיל יורד ברד - גושי קרח גדולים, ובאורח נס בלתי רגיל, אש לוהטת מתלקחת בתוך הברד וניתחת איתו ארצה. הברד הנורא מכה בכל ארץ מצרים, בגידולי השדה ובחיים, מאדם ועד בהמה.
פרעה מזעיק את משה ואהרון ומודה בפניהם: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" הוא מבקש מהם להתפלל לה' שיפסיק את המכה הנוראה. משה מבטיח כי יתפלל ופרעה ירא שוב כי התפילה פועלת וה' הוא האלוקים שבידו הטבע וגם הנס.
כמובן, לאחר שוך הסערה, מתחזק לב פרעה והוא אינו מוציא, לעת עתה, את ישראל ממצרים.
(בפרשה 121 פסוקים)
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "בראשית"

נח בונה תיבה (ו, ט-כב)
הקב"ה רואה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ומצווה על נח, דור עשירי למין האנושי, הצדיק היחיד בדורו, לבנות תיבה באמצעותה ינצלו הוא, בני ביתו ונציגים מכל עולם החי, מן המבול שישטוף את העולם.
התיבה, כך מצווה ה', תבנה תאים-תאים מעצי גופר, ותצופה בזפת מבית ומחוץ. אורכה שלוש מאות אמה (אמה = כחצי מטר), רוחבה חמישים אמה וגובהה שלושים אמה. מבנה התיבה הולך וצר כלפי מעלה ומסתיים בגג ששטחו אמה על אמה.
לתיבה יהיה חלון אחד ופתח בצידה ויהיו שלוש קומות. העליונה למגורי אדם, האמצעית לבעלי החיים והתחתונה לאיסוף פסולת.
ה' מצווה על נח להכין די מזון לשהות ממושכת בתיבה הסגורה.

נכנסים לתיבה (ז, א-טז)
בניית התיבה עורכת 120 שנה, זאת כדי לאפשר לדור החוטא לשוב בתשובה. אולם בני הדור אינם שועים לאזהרותיו של נח ומלגלגים על בניית התיבה הגדולה.
שבעה ימים לפני המבול, קורא האלוקים שוב לנח, ומצווה עליו להתארגן לכניסה לתיבה. בגיל 600, מלווה באשתו, בבניו ובכלותיו, מתייצב נח לצד התיבה שבנה, ומקבל את כל בעלי החיים המגיעים בדרך-נס אל התיבה. מן הבהמה, החיה והעוף הטהורים, שבעה-שבעה מכל מין זכר ונקבה, ומבעלי החיים שאינם טהורים שניים מכל מין.
ביום שבעה עשר לחודש מרחשוון, מתחיל המבול.

המבול (ז, יז - ח, יד)
המבול היה בשנת א'תרנו (1656 לבריאת העולם) ונמשך ארבעים יום. התיבה נישאה מעלה-מעלה על-פני המים ההולכים וגובהים. גם אחר-כך במשך 150 יום, ממשיכים המים וגוברים עד שגובהים בחמש-עשרה אמות מעל ההר הגבוה ביותר. במשך זמן זה מתים כל האנשים ובעלי החיים שעל-פני האדמה.
לאחר מאה וחמישים הימים, מתחיל תהליך של ירידת המים, עד שהתיבה נחה על ראש הר אררט. בחלוף ארבעים יום נוספים, פותח נח לראשונה את חלון התיבה, ושולח את העורב כדי לבדוק אם ניתן לצאת מן התיבה. העורב חוזר מייד, ולאחר שבעה ימים שולח נח את היונה. גם היא חוזרת, ורק לאחר שבעה ימים נוספים, מתמהמהת היונה שנשלחת שוב וחוזרת רק לעת ערב כאשר עלה זית בפיה. עתה מבין נח כי אכן כלו המים, וכאשר הוא שולח שוב את היונה לאחר שבעה ימים, היונה לא שבה עוד אל התיבה.
נח מסיר את מכסה התיבה. עתה נוכח לראות בעיניו כי חרבו פני האדמה.

סדר עולמי חדש (ח, טו - ט, יז)
ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה, להוציא את כל בעלי החיים אשר איתו, ולאפשר להם להתפזר על-פני הארץ, לפרות ולרבות ולקיים מחדש את העולם.
בצאתו מן התיבה, בונה נח מזבח לה' ומעלה עליו קורבנות מבעלי החיים הטהורים שנכנסו עמו לתיבה שבעה-שבעה לצורך זה.
הקורבנות מרצים את הקב"ה והוא מחליט לא להביא עוד כליה על העולם גם אם ישובו בני האדם ויחטאו. הקב"ה מברך את נח ובניו, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ. כאות לכך נותן ה' את הקשת בענן.
ה' אוסר על אכילת בשר מן החי ללא שחיטה.

נח משתכר (ט, יט-כט)
נח שעסק בגידול ענבים, גילה את טעמו המשובח של היין והשתכר. חם, בנו הרשע, מגלה את אביו מתגולל באוהלו ערום, ונוהג בו בגסות. שני האחים האחרים, שם ויפת, סולדים ממעשי חם, נוטלים בגד, ותוך שהם הולכים אחורנית נכנסים אל האוהל ומכסים את אביהם.
כשמקיץ נח מיינו, הוא מקלל את בנו חם ומברך את שם ואת יפת.
נח חי 950 שנה.

העולם החדש (י, א-לב)
שוב חולפת התורה על-פני שנים רבות, ומתארת בקצרה, אם כי בפירוט, את תולדות הדורות והשתלשלותם מנח ובניו, ואת התהוות העמים שקמו מהם.

דור הפלגה (יא, א-ט)
כ-350 שנה לאחר המבול, התרבו האנשים על-פני הארץ, אך הם דברו שפה אחת וישבו באזור אחד. בדעתם עלה למרוד בקב"ה ולהקים מגדל שיגיע, כך לפי הבנתם, עד השמים. הקב"ה מחליט לפעול נגד המגמה ליצירת אחדות מרדנית בבורא עולם. הוא מבלבל את שפתם ויוצר קצר תקשורתי שמפרק את המיזם הגדול ומפיץ, תוך מחלוקות ומלחמות, את האנשים לאזורי מחיה מרוחקים.
על-שם כך נקרא הדור 'דור הפלגה' והמקום בו נבללה שפת המין האנושי נקרא 'בבל'.

אברהם אבינו (יא, י-לב)
לאחר תיאור מעלליהם של אנשי דור הפלגה ועונשם, חוזרת התורה לתולדות האדם, ומתמקדת עתה בשם, בנו של נח. התורה מפרטת את עשרת הדורות עד לידתו של אברהם אבינו, שבאותם ימים עדיין אברם שמו.
אברם, בן לתרח, נושא לאישה את שרי, המוכרת לנו אחר-כך כשרה אמנו. התורה אינה מאריכה בתיאור חייו של אברהם באותה עת, למרות שמדברי חז"ל אנו למדים, כי היו אלו חיים הרואיים שתחילתם תהיה וחיפוש, ובהמשכם הגעה לאמונה בא-ל אחד, מאבק באלילות והפצת שם ה' בעולם.
התורה מספרת בסוף הפרשה, כי תרח יוצא עם משפחתו, ובתוכם אברם ואשתו שרי, את אור כשדים בדרך לארץ כנען, אך הם מגיעים רק עד חרן שם מת תרח.

(בפרשה 153 פסוקים)
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "בראשית"
בריאת העולם (א, א-לא)
התורה מספרת על בריאת הנבראים העיקריים והכלליים - ארץ ושמים, גרמי השמים, צמחים ובעלי חיים וכיו"ב, המהווים יחדיו את העולם אותו אנו מכירים ובו אנו חיים. תהליך הבריאה נדרש ומפורש במפרשים השונים ומקבל עומק ומשמעות מיוחדת בתורת הקבלה והחסידות. אנו מביאים כאן רק את המפורש בכתובים על הבריאה על-פי סדר ששת ימי השבוע:
יום ראשון - בריאת האור וחומרי יסוד של הבריאה כמו מים, אוויר ואדמה, כשהם מעורבים זה בזה. הבדלת האור מהחושך, מאפשרת הגדרה ראשונה של יממה - היום הראשון לבריאה.
יום שני - הגדרת המושגים ארץ ושמים תוך פינוי החלל שביניהם ממים.
יום שלישי - הקווית אל חלק משטח כדור הארץ והגדרת ים ויבשה. בציווי ה', מוציאה הארץ מיני צומח, עשבים ועצים.
יום רביעי - בריאת גרמי השמים - שמש, ירח וכוכבים וחלוקת המשמרות והתפקידים ביניהם.
יום חמישי - דגים ויצורי המים, עופות וכל בעלי הכנף.
יום שישי - כל היצורים החיים על האדמה, ובריאת האדם.
האדם מתואר כיצור הנברא בצלם אלוקים. האדם מקבל את הסמכות למשול בכל הנבראים שבים וביבשה.

יום השבת (ב, א-ג)
הקב"ה סיים את מלאכת בריאת העולם בששה ימים ובחר לקבוע את היום השביעי, האחרון במעגל השבוע, כיום שביתה ומנוחה. ה' בירך את יום השביעי וקידש אותו.

האדם ותפקידו (ב, ד-יז)
העולם לא יכול להגיע לשלמותו ותכליתו ללא עבודת האדם. התורה ממחישה זאת באומרה ששיח השדה לא צומח ללא גשם, ואת הגשם אין ה' מוריד כי אין אדם לעבוד את האדמה.
ואכן, את בריאת האדם מתארת התורה בשונה מיתר הנבראים. בריאתו היא מחומר גשמי, אך הקב"ה נופח באפיו נשמת חיים המבדילה אותו מיתר הנבראים.
את האדם מניח הקב"ה בגן עדן. זהו גן שבו צומחים שני עצים מיוחדים - עץ החיים שלפירותיו סגולת חיי נצח, ועץ הדעת שבאכילת פירותיו נחשפים למושגי הטוב והרע שבעולם. ה' מצווה על האדם לשמור על הגן ולא לאכול מפרי עץ הדעת.

עזר כנגדו (ב, יח-כה)
ה' אינו רוצה להשאיר את האדם לבדו בעולם, ויוצר מאחת מצלעותיו את האישה. מכאן תכונת היסוד באדם לדבוק באשה ולהקים עמה את התא המשפחתי.
ה' מביא לפני האדם את כל בעלי החיים, כמי שתפקידו לשלוט בעולם החי והצומח, כדי שייתן להם את שמם הראוי. בהמשך, לאחר תיאור חטא עץ הדעת, מספרת התורה (ג, כ), כי גם לאשתו נתן האדם שם - חוה, כי היא אם כל חי.

חטא עץ הדעת (ג, א-כד)
הנחש הקדמוני, שונה ומתוחכם בהרבה מהנחש אותו אנו מכירים כיום. הוא פונה לאישה ומפתה אותה לאכול מפרי עץ הדעת האסור באכילה. האישה אוכלת, ומפתה גם את בעלה לאכול מהפרי. אכילת פרי הדעת, יוצרת אצל שניהם תחושת אי-נוחות מהיותם ערומים, והם תופרים לעצמם חגורות מעלי התאנה.
הקב"ה כועס על הנחש המחטיא ועל האדם והאישה החוטאים. על הנחש נגזר להיות ארור מכל חית השדה ולזחול על גחונו, כשהוא נמצא בעימות מתמיד עם האדם. האישה נידונה לקושי בהריון ובלידה ולתשוקה אל הגבר שימשול בה. האדם, נידון למלחמה מתמדת בהשגת הפרנסה מן האדמה שנתקללה אף היא בגינו. האדם גם נידון לשוב לאחר שנות חייו אל האדמה ממנה נברא.
הקב"ה מגרש את אדם וחוה מגן עדן, וחוסם את האפשרות לחזור אליו.

קין והבל (ד, א-כו)
אדם וחווה מביאים לעולם שני ילדים - קין והבל.
קין, עובד אדמה, מחליט להביא מנחה מפרי האדמה לה'. אך הוא מביא מנחה עלובה. לעומתו הבל, רועה הצאן, מביא ממבחר עדריו. ה' מקבל את מנחת הבל ודוחה את מנחת אחיו. בראות ה' את אכזבתו של קין הוא מסביר לו את יסוד הבחירה החופשית, את הצורך לגבור על יצר-הרע המסית את האדם לדבר עבירה.
קין הפגוע ומקנא, מנצל את היותם לבד בשדה, והורג את הבל אחיו.
הקב"ה כועס על קין ומגרשו מעל אדמתו.
למך, דור שישי לצאצאי קין וצייד עיוור הנעזר בבנו תובל-קין, הורג בשוגג בשעת צייד את קין סב-סבו מתוך טעות כאילו הוא חיה בשדה. כך מגיע קין על עונשו.

עשרה דורות מאדם עד נח (ה, א-לב)
הדמות המשמעותית הבאה בסיפור התפתחות העולם הוא נח, הצדיק בדור המבול. התורה מונה בפירוט אך בלא להרבות בסיפורי דברים, את הצאצאים של אדם וחוה עד להולדת נח והולדת שלושת בניו שם חם ויפת.
תוך כדי פירוט סדר הדורות אנו לומדים, כי אנשי הדורות ההם חיו שנים רבות. השיא שייך למתושלח שחי 969 שנה!

למחות את היקום (ו, א-ח)
בני התקופה ההיא הכעיסו את הקב"ה, בורא העולם, במעשיהם. ה' מחליט למחות את כל המין האנושי, ואת כל בעלי החיים למיניהם, מלבד נח שמצא חן בעיניו וקומץ בעלי חיים שיישארו לצורך הקמת העלום החדש.

(בפרשה 146 פסוקים)
------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "וילך"

פרידה והעברת סמכויות (לא, א-ח)
ביום מותו, אומר משה לבני ישראל: הגעתי לגיל מאה ועשרים והגיע זמני להפטר מן העולם. לא אני הוא זה שאעבור אתכם את הירדן אל ארץ ישראל. אולם עליכם להתחזק ולהתעודד כי ה' עמכם, והוא ינחיל אתכם את הארץ. משה קורא ליהושע תלמידו וממשיך דרכו, ומחזקו לקראת תפקידו האחראי. הוא מבטיח לו כי ה' יהיה עמו.

הקהלת העם (לא, ט-יג)
את כל דברי התורה, כותב משה ומוסר בידי הכוהנים משבט לוי ובידי זקני העם. הוא מצווה אותם להקהיל את כל העם אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, בשנה שלאחר שנת השמיטה. אז, כאשר כל העם יתכנס בירושלים בבית המקדש, יקרא המלך מתוך התורה לאוזני בני ישראל. מטרת הקריאה לחזק את רוח העם, את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

משה ויהושע לפני ה' (לא, יד-ל)
הקב"ה מצווה את משה לקרוא ליהושע ולהתייצב עמו לפני ה', עתה לפני מותו. ה' פונה תחילה אל משה ואומר כי בדורות הבאים יסור העם מדרך התורה. לחיזוק נוסף על הברית שכרת משה עם העם, יש לכתוב, כך מצווה ה', 'שירה'. שירה זו, היא 'שירת האזינו' שבפרשה הבאה, ישננו בני העם, ובכל עת כשיסורו מן הדרך, תהיה השירה לעד ולתזכורת על מחויבותם לקב"ה ולדרך תורתו. אל יהושע פונה ה' ומצווה אותו להתחזק בתפקידו כמנהיג. משה אכן מקיים את דברי ה', כותב את השירה, ומכנס את כל בני ישראל ללמד אותם את שירת 'האזינו'. את ספר התורה שכתב, מוסר משה בידי הלויים שיניחוה בארון ברית ה'.

(חומש דברים, פרשת וילך. 30 פסוקים בפרשה) .

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "כי-תבא"

ביכורים (כו, א-יא)
משה רבנו מוסיף ומצווה את בני ישראל במצוות שיחויבו בהם בכניסתם לארץ. פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, החלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה בין שבטי ישראל.
המצווה חלה על שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. כאשר החקלאי יורד לשדהו ורואה פרי בביכורו, עליו לסמנו. כאשר יעלה לרגל לירושלים, ימלא את הטנא בפירות הביכורים ויביאו לכהן. הכהן מניף את הטנא יחד עם הבעלים. המביא נוטל שוב את הטנא בידו ופותח באמירת נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'.

ביעור מעשרות (כו, יב-טו)
שש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בהם. בשנה הרביעית לקראת חג הפסח מצווה כל יהודי לבדוק אם לא נותרו ברשותו מעשרות מהשנה השלישית שטרם ניתנו  לעניים. בעת הזאת עליו להוציא את כל יתרת המעשרות מביתו, לחלקם לעניים ולומר נוסח תפילה קצר.

התחדשות במצוות (כו, טז-יט)
משה פונה לבני ישראל ומזהירם לשמור את מצוות התורה ושיהיו בעינינו תמיד כחדשים שזה עתה ניתנו. בהקשר זה, הוא מציין את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה.

גל-עד (כז, א-י)
כדי לזכור את התורה, מצווה משה להקים גל אבנים שיעמוד כעדות בין ה' ובין העם. בראשונה יש להקים גל בן שניים-עשר אבנים על גדת הירדן המערבית, ועליה לכתוב את דברי התורה, ואחר-כך להקים עוד גלי אבנים דומים בהר עיבל ובגלגל.

הברוך והארור (כז, יא-כו)
משה מפרט בפני העם את טקס הברכה והקללה עליו למדנו כבר בקצרה בתחילת פרשת ראה.
לאחר שיעבור את הירדן, יתייצב העם לטקס, כשהוא חלוק לשלושה: שישה מן השבטים יעמדו על הר גריזים - ייצוג לברכה, שישה שבטים יעמדו על הר עיבל - ייצוג לקללה, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. אחר כך מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן.
אלו אחד-עשר הדברים אליהם מתייחסית הלווים, פעם אחת בלשון ברוך ופעם נוספת בלשון ארור:
-          עובד עבודה זרה.
-          מזלזל באביו ובאמו.
-          "משגה עוור" - מכשיל אדם בעצה רעה.
-          מטה משפט גר, יתום ואלמנה.
-          שוכב עם אשת אביו, גם כשאינה אמו וכבר אינה נשואה לאביו.
-          שוכב עם בהמה.
-          שוכב עם אחותו.
-          שוכב עם חותנתו.
-          "מכה רעהו בסתר" - מדבר לשון הרע.
-          לוקח שוחד ומפליל את הזכאי.
-          מי שאינו מקיים את התורה ומצוותיה.

ברכות לשומר התורה (כח, א-יד)
השומע בקול ה' ומקיים מצוותיו יזכה לברכות רבות. ה' יברך אותו בילדים, בתנובה פורייה במשק החי, בשדה, במטעים ובכרם, ידביר את האויבים הקמים על ישראל, יברך כל אחד בעושר ובהצלחה ועוד ועוד.

הזהרות למפר התורה (כח, טו-סט)
כנגד הברכות שמבטיח משה למקיימים את דברי התורה, הוא מזהיר מפני עזיבת התורה והמצווה. בפרוט ובאריכות הוא מונה את כל הקללות והחוליים שיבואו חלילה על ישראל. ברמה האישית - בבית ובשדה, וגם ברמה הלאומית - בהליכה לגלות, ברדיפות העמים, באסונות, עבדות, צרות ומחלות מכל הסוגים.
התורה מסכמת את הנושא כולו, ומכתירה אותו בשם "דברי הברית" - הברית שכרת משה עם בני-ישראל לקיום דרך היהדות.

דור הבנים מפנים ומקבל (כט, א-ח)
משה משבח את 'דור הבנים' אליו הוא מדבר בשנת הארבעים ליציאת מצרים, ערב הכניסה לארץ. משה אומר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה". כלומר, לאחר כל הניסים ביציאת מצרים ובדרך במדבר, לאחר מתן תורה בסיני, ועדיין לא הפנימו היוצאים ממצרים, דור המדבר, את הקשר והמחויבות של העם לה'. והנה עתה, דור הבנים העומדים להיכנס לארץ, בשל יותר, ומפנים את הניסים הגדולים ואת הקשר המיוחד עם הקב"ה. משה מבקש, שהעם ישכיל ויתמיד בקיום התורה.
 (חומש דברים, פרשת כי-תבא. 122 פסוקים בפרשה)
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "כי-תצא"

מצוות והלכות
בפרשת כי-תצא ממשיך משה רבנו להביא בפני העם רצף של ציוויים והלכות בנושאים שונים, חלקם בקיצור נמרץ או אף בפסוק אחד. כפי שהובהר בפרשה הקודמת, ההלכות במתכונת זו חסרות את פרשנות חכמי ישראל לדורותיהם, ולכן אינן מהוות פסק הלכה ואפילו לא ממצות את התובנה והמשמעות של הדברים.

שבוית מלחמה (כא, י-יד)
-          בהתחשב ביצרו של האדם, מתירה לו התורה לשאת אישה מבנות האויב שפגש מלחמה, למרות שהדבר אינו רצוי.
-          כדי לנסות להניאו מהמעשה, מצווה התורה שאישה זו תלבש בגדים מכוערים, תגלח את שערות ראשה ותגדל את ציפורניה, וכך תשהה בביתו חודש ימים  - אולי כך יחזור בו מרצונו.
-          אם אכן יתחרט, עליו לשלחה מביתו אך לא למוכרה לעבדות לאחר שלקחה לביתו.

בכור יורש כפליים (כא, טו-יז)
-          בן בכור יורש כפליים מכל אח אחר, גם אם הינו בן לאם שהאב שונא.

בן 'סורר ומורה' (כא, יח-כא)
-          בן סורר ומורה הוא זה שאינו שומע בקול אביו ואמו, והתנהגותו מגיעה, על-פי פרשנות חז"ל, למימדים לא אנושיים, ובאופן שאינו מצוי.
-          על ההורים להביא את הבן לבית הדין ועל-פי פסק הדיינים הבן יומת בסקילה.

איסור הלנת התלוי (כא, כב-כג)
-          אין להלין - להשאיר למשך הלילה - גופת אדם שחויב מיתה ונתלה בעוונו. יש לקוברו בו ביום ולא לבזותו יתר על המידה, כי בצלם אלוקים נברא.

השבת אבידה ועזרה בדרך (כב, א-ד)
-          הנתקל בבעל חיים או בכל חפץ הנראה כזנוח בשל אבידת בעלים, חייב לפעול להשבתו לבעליו. התורה מדגישה את האיסור להתעלם מן האבידה. אם הבעלים לא נמצאים, יש לשמור את האבידה.
-          הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, לפי הצורך. גם כאן אין להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.

הבדלה בין המינים (כב, ה)
-          אסור לאישה ללבוש בגדי גבר ואסור לגבר ללבוש בגדי אישה. יש ליצור הבדלה ברורה גם באורחות החיים לבל תוצר תערובת המביאה לידי תופעות מגונות.

שילוח הקן (כב, ו-ז)
-          אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם. יש לשלח את האם ורק אחר-כך ליטול את האפרוחים או הביצים. הנוהג כך יתברך בכל טוב ובאריכות ימים.

מעקה לגג (כב, ח)
-          הבונה בית חייב לעשות מעקה לגג, ולהיזהר מכל דבר העלול להביא לנזקי נפשות.

כלאים, שעטנז וציצית (כב, ט-)
-          בעניינים שונים מצווה על הפרדה בין מינים:
o      אסור לזרוע יחד תבואה וחרצני ענבים. תערובת זו נקראת כלאיים.
o      אסור לחרוש במחרשה הרתומה לבעלי חיים משני מינים, כגון שור וחמור.
o      אין ללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים. תערובת זו נקראת שעטנז.
-          התורה שבה ומצווה על מצוות הציצית. פתילי הצמר שיש לכרוך בבגד של ארבע כנפות. הסמיכות למצוות השעטנז מלמדת  כי לצורך קיום מצוות ציצית מותר לכרוך פתילי צמר בבגד של פשתן.

איסורי עריות ופסולי חיתון (כב, יג - כג, ט)
-          אדם הטוען כי אשתו בגדה בו עם אחר לאחר שקידשה בכסף אך טרם לקחה לאישה, יש להביא את טענותיו בפני בית-הדין. אם נכון הדבר, יש לענוש את האישה בסקילה. אך אם מסתבר, שמתוך שנאתו, בדה האיש את הדברים והוציא שם רע על אשתו, עונשין אותו במלקות, מחייבים אותו בתשלום קנס, ולא מתירים לו לגרשה כל ימיו.
-          השוכב עם אישה נשואה, חייבים שניהם מיתה.
-          השוכב עם נערה ארוסה - שקודשה בכסף אך טרם הייתה לאיש, דין שניהם בסקילה.
-          האונס נערה ארוסה, דינו סקילה, כמי שקם על חברו להורגו.
-          האונס נערה פנויה, חייב לשלם קנס ולשאת את הנערה על-פי הסכמתה.
-          אין אדם יכול לשאת את אישה שהייתה נשואה לאביו, גם אם אינה אמו, או אישה שהייתה נשואה לדודו, אחי אביו.
-          במקרים מסוימים של עקרות הגבר, אין מאפשרים לו לשאת אישה.
-          המכונה ממזר, כלומר שנולד לאישה שבזמן היותה נשואה בגדה עם איש אחר, אסור לשאת בת ישראל.
-          בני עמון ומואב, אסורים להיכנס לקהל ישראל בקשרי נישואין גם לאחר גיורם, בגלל מעשי אבותיהם שהתנכלו לישראל בהיותם במדבר  בדרך לארץ ישראל.
-          אדומי ומואבי, למרות שהיו קשים ופוגעים לישראל, אין לתעבם ושמורה להם הזכות לבוא בקשרי נישואין בקהל לאדומי שמורה זכות בגלל היותו אח לישראל (אדום, הוא עשיו אחי יעקב) ולמצרי בגלל היותו מארח לישראל במשך שנות גלותו במצריים.

טוהר מחנה ישראל (כג, י-טו)
-          בעת מלחמה, יש לשמור במיוחד על טוהר מחנה לוחמי ישראל, שכן השטן מקטרג במיוחד בשעת הסכנה.
-          לוחם הנטמא, מחויב להתפנות מהמחנה עד לגמר תהליכי הטהרה הכוללים המתנה לערב וטבילה.
-          יש להרחיק אל מחוץ למחנה את אתר השירותים. בהעדר תנאים מתאימים, יש לצייד כל לוחם בכלי חפירה שיאפשר לו לשמור על צניעות וטוהר, כראוי לצבא שהשכינה מתהלכת בתוכו, והקב"ה מצילו מן האויבים.

אין להסגיר עבד גוי (כג, טז-יז)
-          עבד גוי, שנמלט מאדוניו ומעוניין להינצל ולהיות בקרב ישראל, אין להסגירו. יש לדאוג לקיומו ולרווחתו.

איסור זנות (כג, יח-יט)
-          חל איסור על אישה או גבר לעסוק בזנות.
-          דבר שניתן כאתנן לזונה, אין להביאו כקורבן לה'.

איסור ריבית (כג, כ-כא)
-          אין להלוות בריבית. האיסור חל על הלווה וגם על המלווה. התורה מבטיחה כי השומר על דין זה יזכה לברכת ה'. מותר להלוות בריבית לגוי.

שמירת הנדר (כג, כב-כד)
-          הנודר לה', מתחייב להביא קורבן או תרומה להקדש, חייב למלא נדרו עד חלוף שלושה רגלים.

פועל אוכל במקום עבודתו (כג, כה-כו)
-          העובד בכרם רעהו או בכל עסק ומפעל, רשאי לאכול כדי שובעו מגידולי הכרם או התוצרת במקום. אולם התורה אוסרת לקיחת תוצרת אל מחוץ לעסק. התורה גם אוסרת על הפועל העובד בקציר, ליטול לעצמו בדרך של הנפת חרמש. עליו ליטול רק בדרך של קטיפה ידנית.

נישואין וגירושין (כד, א-ה)
-          הנושא אישה, יכול לגרשה רק כאשר יש לו טענות מבוססות כלפיה. הליך הגירושין חייב להיות על-פי כללים הלכתיים הכוללים מתן גט.
-          לאחר גירושיה יכולה האישה להינשא לאיש אחר.
-          לאחר שנישאה בשנית, גם אם שבה והתגרשה או שמת בעלה השני, לא יכול בעלה הקודם לשוב ולקחתה.
-          הלוקח אישה, מחויב ביחס מיוחד כלפיה בשנה הראשונה. בשנה זו לא ייטול על עצמו תפקיד צבאי או אחר המרחיקו מביתו ומאשתו. במשך שנה זו עליו להקדיש זמן רב יותר לאשתו ולהנעים לה את הזמן.
-         
הנהגות חברתיות וממוניות (כד, ו - כה, ד)
-          המעקל רכוש בשל חוב, לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם.
-          החוטף יהודי ומשתמש בו כעבד, חייב מיתה.
-          אסור לדבר לשון הרע. התורה מזכירה בהקשר זה את מרים הנביאה שדיברה באחיה משה ולקתה בצרעת. התורה גם אוסרת על חיתוך הצרעת מהגוף. הטיפול בנגע הצרעת הוא במישור הרוחני ועל-פי ציווי הכהן.
-          הממשכן נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון.
-          אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק מישכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב.
-          אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני.
-          אין להפליל אדם לדין מיתה על-פי עדות בנו או אביו.
-          אין להטות משפט, אפילו לטובת אדם מסכן.
-          אין למשכן רכושה של אלמנה.
-          כאשר נשכח עומר, כמות שאינה גדולה במיוחד, בשעת הקציר בשדה, אין לשוב ולקחתו. התבואה תישאר עבור העניים, ההולכים ואוספים את השכחה אחר הקוצרים.
-          גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר 'פאה', חלק עליון בעץ הגפן שאותו לו בוצרים ומשאירים אותו לעניים. התורה מונה סוגים נוספים של שאריות שיש להשאיר בשדה בפרדס ובכרם לטובת העניים.
-          המתחייב בדין מלקות, אין להכותו יתר על החובה.
-          בשעת הדיש, אין לחסום את פי השור. יש לאפשר לו לאכול מן התבואה.

ייבום וחליצה (כה, ה-י)
-          אדם שמת ללא ילדים, חייב אחיו לקחת לאישה את אלמנתו כדי להקים דור המשך לאחיו המת. הלוקח נקרא יבם, האישה יבמה, והתהליך נקרא ייבום.
-          כאשר אחי המת אינו רוצה לייבם את גיסתו, מקיימים טקס הנקרא 'חליצה'. השניים באים לבית הדין, שם חולצת האלמנה את נעלו של האח הממאן, יורקת על הארץ בפניו ואומרת: " ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

דמי בושת (כה, יא-יב)
-          שניים רבים ביניהם ובאה אשת האחד ופוגעת בדרך גסה בשני, עליה לשלם קנס הנקרא דמי בושת.

יושר במסחר (כה, יג-טז)
-          אין לרמות תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. חובה לקיים מסחר ביושר.

מחיית עמלק (כה, יז-יט)
-          התורה שבה ומזכירה את חטאו של העם העמלקי שנטפל לישראל בדרך בצאתם ממצריים. התורה מצווה לזכור זאת, ובעת הכושר להכרית את זכרו של עמלק.

(חומש דברים, פרשת כי תצא. 110 פסוקים בפרשה)
-------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "שופטים"

מצוות והלכות
בפרשת שופטים מביא משה בפני העם רצף של ציוויים והלכות בנושאים שונים, חלקם בקיצור נמרץ או אף בפסוק אחד. ההלכות במתכונת זו, חסרות את פרשנות חכמי ישראל לדורותיהם. לכן בוודאי אינה מהווה פסק הלכה ואפילו לא ממצה את התובנה והמשמעות של הדברים. נפרט אחד לאחד ציווים אלו.

שופטים ומשפטים (טז, יח-כ)
-          להציב בכל שבטי ישראל 'שופטים ושוטרים' - דיינים לשפוט את העם בצדק ושוטרים לבצע את פסקי הדין.
-          אזהרות לדיינים: לא להטות משפט; לא להעדיף אחד המתדיינים ולו גם בעת השמעת הטענות; לא ליטול שוחד, גם כאשר לדעת הדיין אינו פגע במשפט הצדק, שכן השוחד מעוות את שיקול הדעת.
-          לפעול להקמת מערכת דיינות הפועלת כהלכה.

עבודה זרה (טז, כא - יז, ה)
-          אסור לנטוע אשרה - אילן שמטרתו עבודה זרה, וכן אסור לנטוע כל אילן או לבנות בהר הבית.
-          אסור להקים אבן-מזבח שלא במקדש, גם אם מטרתה לזבוח לקב"ה.
-          אין לזבוח לה' קורבן בעל-מום.
-          העובד עבודה זרה חייב סקילה.

ענישה והתדיינות (יז, ו-יג)
-          עונש מוות אפשרי רק בעדות של שניים.
-          במקרה של עונש מוות, יטיל בית-הדין את ביצוע גזר הדין על העדים.
-          חובה להביא כל שאלה הלכתית - בדיני איסור או בוויכוח בין איש לאיש, בפני בית הדין. חובה לשמוע בקול הדיינים. העובר על דבריהם בזדון, דינו מיתה.

מלך לישראל (יז, יד-כ)
-          מצווה על העם לבחור במלך שיעמוד בראשו.
-          המלך לא ירבה סוסים, לבל ישי את העם מצרימה; לא ירבה לו נשים; לא ירבה לו כסף וזהב.
-          עליו לכתוב לעצמו ספר-תורה שיהיה עמו תמיד. בספר זה ילמד ליראה את ה' ולשמור את תורתו ומצוותיו. כך תהיה בו גם מידת הענווה הראויה וכך יאריך ימים על ממלכתו.

עבודת הכוהנים ושכרם (יח, א-ח)
-          שבט לווי בכלל, וקבוצת הכוהנים, בני השבט, בפרט, אינם נוחלים ככל השבטים את ארץ ישראל. פרנסתם על מתנות הכהונה והלוויה המגיעים להם מבני ישראל.
-          מתנות הכהונה כוללות: חלקים מזחי הקורבנות, תרומה מגידולים חקלאיים ומתנות נוספות שאינן מפורטות בכתובי פרשתנו.
-          עבודת הכהונה מתחלקת בין הכוהנים במשמרות שנתיות, אך כל כהן יכול להקריב קורבן אישי וכן להשתתף בעבודת שלושת הרגלים.

דינים שונים (יח, ט - יט, כא)
-          אין ללכת בדרכי הגויים העובדים למולך ומשתמשים בכל מיני כישופים וכוחות רוחניים שאינם כהוראת התורה.
-          על כל יהודי להיות תמים עם ה' - מאמין ובוטח.
-          חובה לשמוע בקולו של הנביא שבדור, כאשר דבריו אינם סותרים את דברי התורה וההלכה. במקרים נדירים, יכול נביא המוחזק בצדקותו ובאמינותו, להורות לשעה דברים שאינם כהלכה הידועה. נביא שקר המורה שלא כהלכה ובזדון, דינו מיתה.
-          יש להקים ערי מקלט להורג בשגגה, כדי שלא יהרגנו גואל הדם. חשוב להציב שלטים בכל מקום, כדי להחיש את הגעתו של הנמלט לעיר המקלט. שלוש ערים הוקצו על-ידי משה עצמו בעבר הירדן, שלוש ערים נוספות יוקצו על פי הציווי לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, ועוד שלוש ערים לעתיד לבוא, בביאת המשיח, כאשר ירחיב ה' את גבול ישראל. פריסת הערים תהיה כך שהמרחק ביניהם ובין גבולות הארץ יתחלק בשווה.
-          ההורג במזיד - דינו מיתה.
-          הפולש לנחלת חברו בארץ ישראל, עובר על איסור הסגת גבול, נוסף על איסור גזל החל בכל מקום בעולם.
-          הטלת עונש או חיוב ממון אינה יכולה להיות על-פי עד אחד. דרושים לשם כך לפחות שני עדים.
-          המעיד על אדם ונמצא משקר, יש להחיל עליו את העונש שזמם להביא על האחר.

יציאה לקרב (כ, א-ט)
-          אין לפחד מהאויב, יש לבטוח בה' שיביא הניצחון.
-          בטרם יציאה לקרב, ידבר הכהן באוזני הלוחמים ויחזק את ליבם.
-          יש לשחרר מן השורה ולשלוח לביתם ארבעה סוגי אנשים: הבונה בית ועדיין לא הספיק לחנוך אותו - לגור בו; הנוטע כרם ועדיין לא אכל את ראשית פירותיו; המארס אישה ועדיין לא נשאה; המפחד ועלול להטיל מורך בלב חבריו.
-          בראש הלוחמים יעמדו מפקדים שיפיחו בהם רוח קרב איתנה.

מלחמת כיבוש (כ, י-כ)
-          בטרם פריצה אל העיר, צריך להציע לתושבים להיכנע בדרכי שלום.
-          באין כניעה, ניתן להטיל מצור על העיר.
-          בבוא העת, יש לפרוץ אל העיר ולהרוג רק את הזכרים.
-          עמים הקרובים ליישובי ישראל, ודבקים בתרבות של עבודה זרה העלולה להשפיע לרעה על יושבי הארץ, צריך להכותם.
-          גם בזמן מצור ומלחמה, אין לכרות עצי פרי.

רצח לא מפוענח (כא, א-ט)
-          הרוג הנמצא במקום שאינו מיושב ואין ידוע מי הרגו, יבדקו הדיינים לאיזו עיר סמוך ביותר מקום ההרוג.
-          זקני העיר הקרובה ייטלו עגלת בקר שעדיין לא נשאה בעול ויערפו אותה סמוך לנחל, בשטח אדמה שלא עובד ולא נזרע. כל אלו סמלים למנוח, שעקב מעשה זדון, לא ניתן לו להמשיך את חייו ו'לעשות פירות'.
-          הכוהנים וזקני העיר ירחצו את ידיהם, כאות על ניקיון כפיהם, ויצהירו בקול: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו". הם יוסיפו ויבקשו מה' שיכפר לכל אלו שאינם אשמים במיתה ויעניש את הראוי לכך. הם מסיימים באומרם: "כי תעשה הישר בעיני ה'".

(חומש דברים, פרשת שופטים. 97 פסוקים בפרשה)
--------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "ראה"

הברכה והקללה (יא, כו-לב)

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה' תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו לעמק שבין הר גריזים, הוא הר הברכה, ובין הר עיבל, הוא הר הקללה.
 ניתוץ האלילים ודרך עבודת הקורבנות (יב, א-כט)
 עם הכניסה לארץ מצווים בני-ישראל להכרית את כל סממני עבודת האלילים המאפיינת את עמי הארץ הנכבשים על-ידם.

כמו-כן עבודת ה' אינה כדרך הגויים, לפיה כל אחד זובח ומקריב במקום שיחפוץ. עבודת הקורבנות, מבהיר משה, תתקיים במקום שיבחר ה'. בתחילה במשכן ואחר-כך בבית המקדש בירושלים.

בתקופת כיבוש הארץ וחלוקתה, וכל עוד תתקיים העבודה במשכן, תהיה אפשרות להקריב גם בבמות - מזבחות מקומיים. אולם במזבחות אלו ניתן להקריב רק נדבות ונדרים אישיים, ולא קורבנות המתחייבים מציווי התורה. כשיבנה המקדש, יאסרו הבמות כליל.

במקדש, שם יוקרבו הקורבנות, יתקיים גם המרכז הרוחני של העם. לשם יש להביא גם את הנדרים והנדבות, לשם יעלה העם לשמוח לפני ה'. שחיטה לשם אכילת בשר, כזו שאינה באה כקורבן לה', יכולה להתקיים בכל מקום.

עוד מונה משה את הדינים הבאים:

-          אין לאכול בשר עם הדם.
-          מעשרות ובכורות - יש לאכול רק בירושלים.
-          יש לזכור את הלוי, שאין לו נחלה בארץ, ומחייתו מהמעשרות.

איסורי עבודה זרה (יב, ל - יג, יט)

התורה מפרטת כמה איסורים ודינים שעניינם עבודה זרה, שאינה לרוח ה':
-          שריפת אנשים, ביניהם הבנים והבנות, לפני אלוהי השקר.
-          אין להאמין למציג עצמו כנביא, ומצווה לעבוד אלוהים אחרים. אדם כזה הוא נביא שקר ויש להורגו.
-          אדם המסית לעבודת אלילים, דינו מוות בסקילה.
-          'עיר הנידחת' - עיר שהפכה כולה אלילית, לאחר שאנשים מתוכה הסיתו את כל יושביה לעבוד עבודה זרה. יש להרוג את כל יושבי העיר, לרכז את כל רכוש התושבים ברחוב העיר ולהעלותו באש.

איסור מנהגי גויים ומאכלים אסורים (יד, א-כא)

עם ישראל הוא עם-סגולה, קדוש לה', ובני העם הם בנים של הקב"ה. לכן הם אסורים במנהגי הגויים וביניהם, תספורת השערות בדרכים שונות כאות אבל על מת.

מסיבה זו, אסורים ישראל גם באכילת בעלי חיים שאינם טהורים:

-          הבהמות והחיות המותרות הן אלה שמפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גרה, כמו: שור, כבש, עז, צבי ואייל.
-          בהמות וחיות שאינן עונות על אחד ממבחנים אלו, אסורות באכילה, כמו: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.
-          סימני הטהרה בבעלי החיים המימיים הם סנפיר וקשקשת.
-          התורה מונה גם את בעלי הכנף המותרים והאסורים באכילה.
-          שרץ העוף, כל בעלי הכנף הקטנים, הרוחשים על הארץ, אסורים באכילה.
-          חל איסור על אכילת נבלה, כלומר, בעל חי שמת הלא שחיטה כהלכה.
-          אסור לבשל בשר וחלב יחדיו.

דיני המעשרות (יד, כז-כט)

התורה מתמקדת בפרשה זו ב'מעשר שני'. זהו המעשר שנוהג בחלק מהשנים, ואותו אוכל החקלאי בעצמו, אלא שחובתו לאכול אותו, או את תמורתו, בירושלים. התורה מזכירה גם את הלוי שיש לזכור להפריש את ה'מעשר ראשון' המגיע לו.

שמיטת כספים (טו, א-יא)

אחת לשבע שנים, בשנה בה נוהגת שמיטת הקרקעות, יש לקיים גם את מצוות שמיטת כספים. כלומר, כל חובות הלווים מתבטלים בשנה זו.

התורה מזהירה מפני מצב, שלקראת השנה השביעית לא יסכימו להלוות לנצרכים, מחשש של שמיטת החוב.

עבד עברי (טו, יב-יח)

אדם שנתפס בגניבה, אך הגניבה אינה בידו ואין לו כסף או רכוש בהם יוכל להשיב את הגניבה, נמכר על-ידי בית-הדין לעבד.

התורה מצווה על האדון הקונה את העבד, לשלחו לחופשי לאחר שש שנות עבודה. התורה גם קובעת כי אין לשלחו חינם. יש לתת לו מענק שחרור.

אם העבד מצידו אינו מעוניין לצאת לחופשי, מביאו אדונו לבית הדין, שם הוא רוצע את אוזנו, כאות קלון על שבחר בעבדות לבשר-ודם חלף השתעבדות לה' בלבד. בכל מקרה, בבוא היובל - שנת החמישים (מועד כללי שאינו קשור לחישוב שנות עבודתו של עבד זה), יצא עבד לחירות.

בכור הבקר והצאן (טו, יט-כג)

כאשר נולד בכור בעדר, אסור להשתמש בו לעבודה, ואסור לגזוז את צמרו. יש להביאו כקורבן לה'. אם הבכור הוא בעל-מום האסור בהקרבה, מותר לשחטו ולאוכלו.

שלושת הרגלים (טז, א-כו)

שלוש פעמים בשנה על כל יהודי לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש. ימים אלו הם ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

חג הפסח:

בכל שנה יש לחוג את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. על בית-הדין לדאוג שהחג יחול תמיד באביב, ולכן אחת לכמה שנים מעברים את השנה וקובעים חודש אדר נוסף.

עיקרי החג הם: הקרבת קורבן הפסח בי"ד בניסן, ביעור החמץ למשך שבעת ימי החג, אכילת מצות - בעיקר ביום הראשון.

חג השבועות:

מיומו הראשון של חג הפסח, כאשר קוצרים את העומר שהוא הקציר הראשון, סופרים שבעה שבועות. ביום החמישים חוגגים את חג השבועות, יום אחד.

חג הסוכות:

חג הסוכות הוא בן שבעה ימים, ונחוג בתקופת האסיף. בין החובות המייחדים חג זה, היא החובה להיות בשמחה יתירה.

(חומש דברים, פרשת ראה. 126 פסוקים בפרשה)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "עקב"

שכר המצוות - שמירת הברית (ז, יב-ט"ז)
הקב"ה מבטיח, כך ממשיך משה בדבריו אל ישראל, כי כאשר ישמור העם את התורה ומצוותיה, יקיים ה' את הברית שכרת עם האבות, ויברך את עם ישראל בכל טוב: צאצאים; גידולים חקלאיים; צאן ובקר; גדולה בעמים; בריאות ושלטון על כל האויבים.
תשובה לספקנים (ז, יז-כו)
משה מעלה ספקנות אפשרית: "כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם"? כלומר, עלולים בני-ישראל לחשוש בליבם מפני המלחמה לכיבוש הארץ. והוא משיב: אין לחשוש. יש לזכור את שעשה ה' למצרים, ולהאמין ביכולת האלוקית.
הואר מוסיף, כי ה' ינהל את הכיבוש בהדרגתיות, כדי שלא תתפנה הארץ מיושביה באחת, וכך תהפוך למקום שורץ חיות רעות, בטרם יישבו בני-ישראל את הארץ כולה. משה מזהיר שוב, כי בד בבד עם כיבוש הארץ, מוטל על העם לבער את תרבות הגויים ולנתץ את אליליהם.
ניסיון העבר ותקוות העתיד (ח, א-כ)
מוטיב ההבטחה לירושת הארץ, האזהרה לשמירת מצוות ותזכורת חטאי המדבר, שב וחוזר גם בפסוקים הבאים. משה מציג את טלטלות המדבר, כניסיון שמטרתו לבחון את אמון העם באלוקים. מחד, תחושת השיממון המדברית המעיקה, ומאידך, ניסים אלוקיים המלווים את העם בכל צעדיו. ואילו עתה, אומר משה, זוכה הדור להיכנס לארץ טובה שיש בה כל.
משה מזהיר מפני גבהות לב המנכרת את האמונה, כתוצאה משפע גשמי. תחושת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. חטא זה, עלול להביא לאובדן וגלות.
תזכורת חטא העגל, ועוד מזיכרונות המדבר (ט, א - י, יא)
כאמור, חושש משה רבנו מגבהות לב העם. הוא מבהיר שמתנת ארץ ישראל, וכל הטוב שמושפע מהקב"ה, אינם דווקא פרי מעשיהם הטובים של ישראל. בעיקר, אומר משה, עומדת לישראל זכות הברית שכרת ה' עם האבות. גם רשעת העמים תרמה לנישולם מהארץ והבאת עם ישראל במקומם.
על-מנת לחזק תפיסה זו, מזכיר משה את העובדה שלאורך כל תקופת מנהיגותו שב בעם וחטא לפני ה'. במיוחד הוא מזכיר ומפרט את השתלשלות העניינים שהביאה לחטא העגל, כאשר הוא, משה, עלה אל האלוקים לקבל את התורה. וכך, מזכיר משה, נאלצתי לשבור את הלוחות ולהתחנן לפני ה' עבורכם.
עוד מזכיר משה את חטאי העם כאשר נתאוו לבשר, כאשר חלקו על משה, וכמובן חטא המרגלים שבגינו נדדו ארבעים שנה במדבר.
בעקבות שבירת הלוחות בחטא העגל, מצווה ה' על משה לפסול שני לוחות אבנים -  'הלוחות השניים'. משה עולה עם הלוחות למרום, ושם כותב ה' את 'עשרת הדברות' על הלוחות, אותם מניח משה בארון עץ-השיטים שהכין במיוחד עבורם.
עוד מזכיר משה את מיתת אהרון אחיו הכהן הגדול, את מינוי בנו אלעזר לכהן תחתיו ואת בחירת שבט לוי כמשרתי ה'.
יחס מועדף לעם ישראל (י, יב - יא, כה)
למרות כל חטאי ישראל, לא מפר ה' את הברית שכרת עם האבות. הוא רק שב ומבקש מבניו לשמור, גם הם, את הברית, לדבוק בתורה ובמצווה ובדרכי ה'. שוב מזכיר משה את החסד הגדול שעשה ה' ישראל בהוציאו אותם ממצרים, את נפלאותיו במדבר ואת הארץ הטובה שהוא עומד להעניק לישראל.
בין דברי הברכה וההבטחה המותנים בהנהגת העם, אומר משה את פרשת "והיה אם שמוע תשמעו", הידועה כ'פרשה שנייה של קריאת שמע'. בפרשה זו נזכרת חובת היהודי לאהוב את ה' ולעובדו בכל לב ובמסירות נפש. ההבטחה היא למטר השמים ולברכת הארץ. אך אם לא תשמר התורה, יפגע חרון אפו של ה' בישראל, והוא יעצור את כל שפע הברכה.
כמו בפרשה ראשונה של שמע, נדרשים בני ישראל ללימוד התורה, למצוות תפילין, לחינוך הילדים לדרך התורה וללימודה ולמצוות מזוזה.
ובסיום כל אלו, שוב ההבטחה לאריכות ימים וירושת הארץ מתוך שלום ובטחון.
(חומש דברים, פרשת עקב. 111 פסוקים בפרשה)
------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "ואתחנן"

משה מתחנן להיכנס לארץ (ג, כג-כט)
משה רבנו ממשיך בדברי הסיכום והתוכחה לפני מותו. הוא מספר עד כמה ביקש והתחנן לפני הקדוש-ברוך-הוא, שיכניסו לארץ ישראל. אולם ה' ביקשו לחדול מהפצרותיו, והסכים להראותו את הארץ רק מראש פסגת ההר. ה' אומר לו להכין את יהושע תלמידו ולחזקו, כיוון שהוא ינהיג את העם אל ארץ ישראל.

להתחזק במצוות ה' ולזכור את מעמד הר סיני (ד, א-כד)
משה מחזק את בני ישראל בקיום המצוות, ומבהיר שיש לשמור את התורה בדקדוק: אין להוסיף על המצווה ואין לגרוע ממנה. הוא משתמש בלקח מחוטאי עבודת 'בעל פעור' שה' השמידם, לעומת אלה שדבקו בה' ויזכו להיכנס לארץ.
כאשר יקיימו בני ישראל את התורה, בארץ אותה הם עומדים לרשת, יכבדו אותם כל העמים, ויציינו את חוכמתם ובינתכם המופלאה. העמים גם יעריצו את ישראל תודות לקשר המיוחד עם האלוקים.
משה מצווה לזכור לנצח, ולהנחיל גם לבנים, את מעמד הר סיני בו נגלה האלוקים לעיני העם, ומסר לו את עשרת הדברות. זיכרון זה יהווה מחסום מפני עבודת אלילים.

סכנת השחיקה (ד, כה-מ)
משה חושש ומזהיר את בני ישראל מפני העתיד לקרות ברבות השנים, כאשר ישבו בארץ נחלתם. מרחק הזמן ממתן תורה וניסי המדבר, יחד עם העיסוק בענייני העולם, עלול לדרדר את העם לאלילות וחומרניות. הדבר יביא לגלות מהארץ ופיזור בין העמים.
גלות זאת, מזהיר משה, תדרדר עוד את המצב הרוחני של בני ישראל. הם ילמדו מהעמים ויטמעו בהם.
אולם, הוא מבטיח, המצוקה תוליד גם את הישועה. מתוך קושי הגלות, עתידים ישראל לבקש את הקב"ה. ה', שהוא חנון ורחום, לא ישכח את עמו, ויצילו מכל צרה.
כדי להימנע מכל אלה, מבקש משה מהעם להתבונן בכל הניסים המופלאים שעשה ה' לישראל בהוציאו אותם ממצרים, בהתגלותו הנדירה לעיניהם בהר סיני ובמופתים שליוו אותם במדבר וערב הכניסה לארץ. כאשר מתבוננים בכל אלה, באים לכלל אהבת ה' והערצתו, וממילא עובדים אותו כראוי וזוכים לנחול את הארץ לבטח ולנצח.

הקצאת ערי המקלט (ד, מא-מג)
על-פי הציווי אותו למדנו כבר בפרשת מסעי, מקצה משה שלוש ערי מקלט לרוצחים בשגגה, בעבר הירדן המזרחי: את בצר, את רמות ואת בשן.

חזרה על עשרת הדברות (ד, מד – ה' ל)
כחלק משחזור אירועי העבר ודברי התוכחה לקראת הכניסה לארץ, חוזר משה (בשינויים קלים) בפני בני ישראל על כל דברי עשרת הדברות שאמר ה' בהר סיני.
משה גם מזכיר, כי בזמנו, כאשר התגלה ה' על הר סיני, אחזה את העם יראה גדולה, והם ביקשו כי משה לבדו ישמע את האלוקים והם ישמעו את הדברים ממנו. הדבר נשא חן בעיני ה', והוא הביע משאלה שיראה זו תלווה את כל ישראל גם בעתיד, יראה שתביא לקיום התורה והמצוות.

"שמע ישראל..." (ו, א-ט)
בהמשך לעשרת הדברות אומר משה לפני בני ישראל את פרשת שמע המפורסמת, שתוכנה, ויותר מכך הפסוק הראשון שבה - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - מבטאים את עיקר האמונה היהודית בקב"ה. הפרשה כוללת את העיקרים: אהבת ה' בלב ובאופן מעשי; התחזקות בדרכי ה'; הנחלת המסורת לבנים; לימוד התורה; מצוות תפילין; מצוות מזוזה.

דברי תוכחה וחיזוק (ו, י - ז, יא)
משה שב ומבטיח לעם את ירושת הארץ, ויחד עם זאת שב ומתרה על העלול לקרות כאשר השפע והברכה ישררו. העם עלול לשכוח את ה' ואת דרך התורה, ללכת אחרי עבודת האלילים. הדבר עלול להביא עונשים קשים, הכחדה והגליה. הזהרות אלה, מבהיר משה, יש להעביר מדור לדור, מאבות לבנים.
משה גם מזהיר מפני נשואי תערובת של בנים או בנות מישראל עם בנים או בנות מעמי העולם. נישואין אלו יביאו להתבוללות ולהכנסת תרבות העמים הקלוקלת אל תוך העם. יש לנתץ את התרבות האלילית לסוגיה, אומר משה. עם ישראל הוא עם קדוש, עם סגולה לה', שבחר בו בגלל צניעותו ובגלל אהבתו אותו, ואת אבותיו.
יש לזכור, מזהיר משה, שהקב"ה שומר ברית וחסד לעמו אך גם נפרע מעוברי מצוותו. הוא מסיים בציווי ובברכה לשמירת כל מצוות התורה.

(חומש דברים, פרשת ואתחנן. 118 פסוקים בפרשה)

-------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "דברים (חזון)"

דברי סיכום, תוכחה וצוואה (א, א-כא)

בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, בראש חודש שבט, כחמשה שבועות לפני פטירתו, מסכם משה רבנו כמה מהמאורעות שאירעו בשנות הנדודים במדבר. הוא נושא בפני בני-ישראל דברי תוכחה על מעללי אבותיהם במדבר ודברי אזהרה לקראת הכניסה לארץ ישראל.
משה פותח בדברי רמז המוכיחים את העם על החטאים: תלונותיהם הרבות; עבודת בעל פעור; חטא העגל; מחלוקת קורח וכל עדתו; פרשת המרגלים ועוד.
אחר כך הוא מספר על יציאתם על-פי ציווי ה' מהר סיני, לאחר קבלת התורה, במגמה להגיע תוך ימים ספורים לארץ ישראל.
אך כבר במהלך הדרך הקצרה, הגיעו התלונות והחטאים שעיכבו את הדרך. משה מתאר כיצד כשל כוחו תחת טורח העם, וכיצד בחר למנות שרי-אלפים, שרי-מאות, שרי-חמישים ושרי-עשרות, שישפטו את העם בצדק וביושר וייטלו חלק בטורח ההנהגה.

תזכורת ל'חטא המרגלים' ועונשו (א, כב-מו)
משה מזכיר לבנים העומדים להיכנס לארץ, כיצד באו אבותיהם, כאשר היו אף הם במצב דומה לקראת כיבוש הארץ, וביקשו לשלוח מרגלים שיתורו את ארץ כנען.
הסכמתי, אומר משה, אך התוצאה הייתה קשה. כאשר חזרו המרגלים, מאן העם לעלות לארץ. זאת למרות הפרות המיוחדים שהביאו איתם ולמרות דברי השבח על ארץ זבת חלב ודבש.
הקב"ה כעס, כזכור, על בני-ישראל, וגזר מיתה במדבר על כל הדור הבוגר. הגזרה לא כללה את כלב ויהושע, שני המנהיגים שדיברו בעד הכניסה לארץ, ולא את דור הבנים שטרם הגיעו לגיל עשרים.
מתוך רצון לתקן את המעוות, ניסו רבים לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ. הזהרתי אותם, אומר משה, שללא רשות מה' הדבר לא יצלח ויסתיים באסון, ואכן כך היה.

מסע הכיבוש ומגבלותיו (ב, א – ג, יא)
שלושים ושמונה שנה שהו בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים. סך הכול, בצירוף התקופה שקדמה לכך היו במדבר ארבעים שנה.
משה מספר על ציווי ה' להניח לאדומים ולא להלחם בהם למרות של אפשרו מעבר דרך ארצם. כך גם משהגענו לגבול מואב ועמון, מזכיר משה, נצטווינו לא להלחם עמם.
הראשון ששילם את מחיר התוקפנות נגד ישראל, היה סיחון. גם הוא סירב לאפשר מעבר העם בארצו. הפעם, על-פי הוראה מהקב"ה, אוסף משה חיילים מבני ישראל ומכה את סיחון מלך האמורי ואת כל עמו. אחריו עוג מלך הבשן, מוכה אף הוא על-ידי חיילותיו של משה. עם ישראל יורש את כל ערי הכיבוש.


משה מנחיל את ארץ-ישראל המזרחית (ג, יב-כ)
עתה מזכיר משה לבני ישראל היסטוריה קרובה מאוד, זאת שהם עצמם היו גיבוריה בעת האחרונה. הוא מספר שלאחר כיבוש סיחון ועוג, הוא העניק  לשבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה את עבר הירדן המזרחי. הנחלה ניתנה בתנאי שהגברים בני השבטים האלו, יצאו חלוצים לפני בני-ישראל לכיבוש ארץ ישראל המערבית.

צוואת משה: ביטחון בה' (ג, כא-כב)
משה מסיים את דבריו אלו, ומספר כי ציווה על יהושע, תלמידו וממשיך דרכו, לאזור אומץ אל מול התמודדויות העתיד. יש לבטוח בה,' אומר משה, כשם שהכה את שני מלכי האמורי כך יכה את יתר הממלכות בארץ ישראל: "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם".


(חומש דברים. פרשת דברים. בפרשה 105 פסוקים)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "מטות - מסעי"

נדר ושבועה (ל, ב-יז)
משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל בני ישראל.
בבסיס העניין עומד הציווי "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שהתחייב בלשון נדר או שבועה, חייב לקיים את התחייבותו אחרת חילל את דבריו.
בת צעירה בהיותה בבית אביה, תלוי נדרה בהסכמת אביה. כאשר היא בוגרת ונשאת, תלוי נדרה בהסכמת בעלה. כאשר אלה אינם מסכימים למחויבות שקיבלה על עצמה, באפשרותם להתיר את הנדר.
נקמת משה במדיין (לא, א-יב)
בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו להם. עתה מצווה ה' את משה, לפני מותו, לנקום את נקמת ישראל במדיינים.
משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש משבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. בראש הכוח עומד פינחס בן אלעזר הכהן, הלוקח עמו אל הקרב את ארון הברית, את ציץ הקודש של הכהן הגדול ואת חצוצרות התרועה.
עם ישראל מנצח בקרב את מדיין, שורף את עריהם, הורג את כל הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם נביא-הרשע. את הנשים והילדים ואת כל רכושם, אוספים הלוחמים ומביאים אל מחנה ישראל.

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)
משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב.
אלעזר הכהן ממשיך ומפרט בפני הלוחמים את דיני הטהרה המחייבים ברכושם של המדיינים עובדי-הכוכבים. את המתכות יש ללבן באש, ואת החומרים שאינם מלובנים באש יש לטבול במקווה מים. רק אחר-כך יהיה מותר להשתמש בכלים ובחפצים משלל המדיינים.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)
הקב"ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה של השלל: מחצית ללוחמים, והמחצית האחרת לכל העם. מן הלוחמים יש לקחת אחד מחמש מאות (2 פרומיל) כמכס עבור הכוהנים, ומן העם אחד מחמישים (2 אחוז) כמכס ללויים.
התורה מפרטת באריכות את פריטי השלל ומניינם ואת המכס שהופרש מהם לכוהנים וללויים.
בתום החלוקה, ניגשים אנשי הצבא למשה, ומביעים את רצונם למסור את כל תכשיטי הכסף והזהב שבזזו כתרומה לה'. קורבנם זה, הוא אות תודה לה', על כך שכל הלוחמים שבו בשלום למחנה ואיש מהם לא נפגע במלחמה. משה ואלעזר מקבלים יוזמה זו בברכה, ומביאים את כל תרומת התכשיטים לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון לסיפור הנס והתרומה שבאה בעקבותיו.

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)
בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה. משה רואה בבקשתם זו, התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית, דבר שיחייב שנים של מלחמות-כיבוש והסדרת הנחלות. הוא חוזר ופורס בפניהם את פרשת המרגלים, שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ונענשו על כך קשות. משה מקביל את מבוקשם לחטא המרגלים.
נציגי השבטים מבהירים למשה כי אין זו חלילה כוונתם. אדרבא, הם מתחייבים לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש אל ארץ ישראל המערבית.
משה מתרשם מכנות דבריהם ומציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להלחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.
בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהשם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן כחלוצים לפני העם.

(חומש במדבר, פרשת מטות. בפרשה 112 פסוקים)


פרשת מסעי

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)
פרשת מסעי, המחוברת השנה עם פרשת מטות, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט עמלק לנצל את מותו של הצדיק לניסיון להביס את עם ישראל בקרב.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)
הקב"ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה ולהתנחל בה לבטח, יש לגרש את כל האויבים ולהשמיד את אליליהם. אם הדבר לא יתבצע בשלמות, יהיו הנשארים ברבות הימים לאויבים המצרים לישראל, וגילוליהם יהיו לפיתוי ולפגע רע עבור העם בישראל.

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)
ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות אלו תהיה נחלתם של תשעה השבטים וחצי – למעט שני השבטים וחצי שינחלו, כאמור, בעבר הירדן המזרחי.

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)
כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי ישראל. על-פי קביעה זו, בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, כפי שהתורה מפרטת את שמותם.

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)
הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון שעיסוקם רק בעבודת המקדש ובלימוד התורה. לכן ינחלו במגרשים אשר יוקצו סביב כל אחת מערי ישראל, וכן בארבעים ושמונה ערי מגורים נוספים, מתוכם שש ערים המשמשות מקלט להורגים בשגגה, כפי שהתורה מלמדת בהמשך.

ערי המקלט (לה, ט-לד)
התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה, לבין הורג בשגגה. השוגג אינו מחויב בדין, אך מותר לקרובו של הנהרג לנקום בו ולהורגו. כדי להינצל מנקמה זו, יכול ההורג בשגגה לנוס אל אחת משש ערי המקלט שיש להקצות – שלוש בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספות בארץ ישראל המערבית. משהגיע ההורג בשגגה אל ערים אלו, אסור לגואל הדם לנקום בו ולהורגו. הנמלט יוכל לחזור לעירו בבטחה, רק לאחר מותו של הכהן הגדול של אותו הדור. יציאה מהעיר טרם עת, מאפשרת לגואל הדם להורגו.
בין הדברים מפרטת התורה כמה מהדינים הקובעים את סוג הפשע במקרה של הריגה, וכמה מהכללים להרשעת הרוצח.

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)
לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה ללא בנים,
באים בני השבט וטוענים לפני משה. לטענתם, נשואי הבנות עם גברים משבט אחר, יעבירו את נחלת הבנות שהיא חלק מנחלת השבט, לשבט אחר. משה מקבל את הטענה וקובע, כי בנות צלופחד, כמו בנות אחרות במצב דומה, יינשאו לטוב בעיניהם – אך רק מבני השבט שלהם. זאת כדי לא להסב נחלה משבט אחד לאחר.
ואכן נישאו בנות צלופחד לבני דודיהם מבני השבט.

(חומש במדבר. פרשת מסעי. בפרשה 132 פסוקים)
------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "פנחס"

שכרו של פינחס – ברית שלום (כה, י-טו)
ה' פונה אל משה ומשבח את פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. במעשה גבורתו, כמתואר בסוף הפרשה הקודמת, השיב פינחס את חמתו של ה', וכיפר על בני ישראל. שכרו – 'ברית שלום' עם הקב"ה וקבלת תואר ותפקיד כהונה לו ולכל הדורות שיבואו אחריו.
לעומת הזכרת הצדיק ושבחו, מזכירה ומפרשת התורה את שמם של החוטאים וחטאם: זמרי בן סלוא מנשיאי שבט שמעון, וכזבי בת צור ממשפחת המלוכה במדיין.

מדיין מסומן כאויב (כה, טז-יח)
הקב"ה מצווה את משה לסמן את המדיינים כאויבים שיש להכותם עקב להיטותם להחטיא את בני-ישראל ולהעבירם על דתם.

מפקד בני-ישראל (כו, א-נא)
לאחר המגיפה שהפילה חללים רבים בבני ישראל (כמתואר בסוף הפרשה הקודמת), מצווה ה' את משה לשוב ולמנות את בני-ישראל הבוגרים – מגיל עשרים ומעלה. משה ואלעזר הכהן מעבירים את ההנחיה לעם, וכך התורה מונה באריכות את כל משפחות בני-ישראל ומספרם.
סך כל מניין הגברים מגיל עשרים ומעלה - שש מאות ואחד אלף שבע מאות ושלושים (601,730)

עקרונות חלוקת הארץ (כו, נב-נו)
ה' מגדיר את עקרונות חלוקת הארץ לבני ישראל. על-פי עקרונות אלו, לא תהיה חלוקה שווה בין השבטים, שכן שבט שאוכלוסייתו רבה, יקבל שטח רב יותר. החלוקה תיעשה על-פי גורל מוכוון מהקב"ה.

מפקד שבט לוי (כו, נז-סה)
בני שבט לוי, ובתוכם הכוהנים בני שבט זה, אינם חולקים בארץ יחד עם אחיהם. להם מוקצים שטחים מיוחדים למגורים, ללא אדמות חקלאיות. משום כך גם לא נמנו הלוויים יחד עם כל בני ישראל, והם נמנים עתה בפני עצמם. מניינם, זכרים מגיל חודש ומעלה, עשרים ושלושה אלף נפש.

נחלת בנות צלפחד (כז, א-יא)
לפי כללי חלוקת הארץ, הנוחלים הם גברים, ראשי המשפחות. חמש בנות צלפחד משבט מנשה, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, באו לפני משה וטענו כי מצב זה פוגע באביהם ובמשפחתו, היות והמשפחה לא תזכה כלל לנחלה בארץ. משה העביר את טענתם לקב"ה. התשובה הייתה כי אכן הבנות צודקות. יש להעביר להן נחלה על-שם אביהן. ככלל, ממשיך ה' ומצווה, במקרה שלמשפחה אין בנים, תעבור הנחלה לבנות, ואם גם בנות אין תעבור הנחלה לפי סדר העדיפות הבא: אחיו, אחי אביו, כל קרוב משפחה.

משה צופה אל הארץ (כז, יב-יד)
ה' מזכיר למשה את חטאו ב'מי מריבה' ואת עונשו למות במדבר ולא להיכנס אל ארץ ישראל. ה' מאפשר לו לעלות אל הר העברים, משם יוכל לצפות אל הארץ.

ממלא מקום למשה (כו, נז-סה)
משה רבנו, בדאגה אמיתית לעם ישראל, מבקש מה' שיבחר וימנה ממשיך שיוכל להנהיג את העם אחרי מותו, ולהכניסו לארץ. ה' מצווה עליו להסמיך את יהושע בן-נון בנוכחות אלעזר ולעיני בני ישראל, כדי שיקבלו את מרותו.

קורבנות התמיד, השבת והמועדים (כח, א-לט)
התורה מפרטת את הקורבנות, המנחות והנסכים שיש להביא ולהקריב במועדים השונים: קורבן התמיד הקרב בכל יום שחרית ומנחה, מוספי השבת ומוספי ראש חודש, קורבנות הפסח, חג הביכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמיני עצרת החותם את חג הסוכות. כל חג ומועד וקורבנותיו.

בפרשה 168 פסוקים. (פרשת פנחס, חומש במדבר)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "בלק"

מואב ומדיין מגייסים את בלעם (כב, ב-כ)
בלק בן צפור, מלך מואב, עוקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ. הוא חושש שעתה יגיע תורו, והוא פונה לשכנתו השנואה, מדיין, לחבור אליו במאבק נגד בני ישראל.
שתי המדינות משגרות שליחים נכבדים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל וכך להביס אותם.
בלעם מבקש מהמשלחת להמתין עד הבוקר, כדי שיוכל לקבל את הסכמת הקב"ה לשליחות.
בלילה נגלה אלוקים אל בלעם וצווה עליו "לא תלך עמהם, לא תאור (= תקלל) את העם כי ברוך הוא". בבוקר מודיע בלעם למשלחת, כי על פי ציווי ה' אינו יכול ללכת עמהם.
בלק המלך לא מתייאש. הוא מוסיף ושולח משלחת נכבדה מהראשונה. בלעם מסביר לנכבדי מדיין, כי בעד כל-הון-שבעולם לא יוכל לעבור על דבר ה'. בכל זאת הוא מציע להם להמתין לבוקר.
באותו לילה אומר אלוקים לבלעם: "לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".

בלעם והאתון המדברת (כב, כא-לה)
בלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו. התלהבותו של בלעם לקלל את עם ישראל מכעיסה את ה'. הוא מציב בדרך מלאך ובידו חרב שלופה. האתון המבוהלת נוטה מן הדרך אל השדה, ובלעם שאינו רואה את המלאך הרוחני, מכה את אתונו להחזירה לדרך. המלאך שב ומתייצב במשעול הכרמים, שם אין לאתון להיכן לסטות. היא נלחצת לקיר מפחד המלאך, ובתוך כך לוחצת את רגלו של בלעם. בלעם מוסיף להכותה.
שוב מתייצב המלאך, והפעם במקום צר כל-כך, שאינו מאפשר מעבר. האתון רובצת על מקומה, ובלעם מכה אותה בכעס רב. ואז מתחולל הפלא: ה' פותח את פי האתון, והיא מטיפה לבלעם על שהוא מכה אותה למרות נאמנותה רבת השנים. אז גם  נגלה המלאך אל בלעם ומוכיח אותו. הוא אומר לו כי האתון הצילה אותו ממוות, ועתה עליו להישמר ולדעת כי שליחותו תתבצע רק על-פי הנחיות ה'.
בא לקלל ונמצא מברך (כב, לו - כד, כה)
התקווה הגדולה שתלה בלק בבלעם, הפכה מהר מאוד לאכזבה וכעס. כשהגיע בלעם למואב, הבהיר שוב לבלק, שהוא אינו עומד ברשות עצמו. הוא יוכל לעשות רק את אשר יצווה אותו האלוקים. בלעם פוקד על בלק להכין לו שבעה מזבחות עליהם יקריב קורבנות, בתקווה שכך ירצה את האלוקים ותשרה עליו הרוח. אולם כל התחבולות לא הועילו. משפתח בלעם את פיו, נמצא מברך ומהלל את עם ישראל.
בלק מציע לנסות שוב, ולוקח את בלעם לעמדת תצפית אחרת על עם ישראל החונה בגבולו. גם הפעם לא מועילות התחבולות, והבא לקלל נמצא מברך. לאחר ניסיון נוסף, שלישי, מגרש בלק הזועם את בלעם מעל פניו ושולח אותו חזרה לביתו.

בין הברכות והנבואות הנשמעות, ברוח ה', מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי. בלעם אומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם; הוא מציין: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל; עוד הוא מברך ומתנבא: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"; וכן: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", ועוד ברכות רבות.
חשוב לציין שהנבואה וההבטחה לגאולה העתידית ולבוא מלך המשיח, מקורה אף היא בנבואת בלעם: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת...."   

גבורתו של פנחס אל מול עצתו של בלעם (כה, א-ט)
"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב". משנכשל בלעם בשליחותו, החליט לפצות את בלק בעצה טובה. על-פי עצה זו, פיתו בנות מואב את בני ישראל השוכנים לגבולם והסיתו אותם לדבוק באליליהם. בחרון אפו, מצווה ה' למשה, להוקיע את העובדים לאליל 'בעל פעור', ומשה מעביר את המסר לשופטי ישראל: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור".
אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון. לעיני משה ולעיני כל ישראל הוא מביא עמו לאוהלו אישה מדיינית.
בתוך המבוכה הכללית שמשתררת, קם פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, נוטל רומח בידו, ונכנס אל האוהל בעקבות החוטאים. בקנאתו לדבר ה' ולהלכה, הוא דוקר את הישראלי והמדיינית.
מעשה הגבורה של פנחס, עוצר את המגיפה הקשה שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף חללים.
בפרשה 104 פסוקים (פרשת בלק, ספר במדבר)
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "חוקת"
פרה אדומה (יט, א-כב)
הקב"ה מצווה את משה ואהרון, לקיים את מצוות 'פרה אדומה'. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ואפרה, עליו נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים. 
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה. 
פטירת מרים ומי מריבה (כ, א-יג)
האירועים הבאים מתרחשים בשנה הארבעים לשהות בני-ישראל במדבר, סמוך לכניסתם לארץ ישראל. התורה מספרת על פטירתה של מרים הנביאה, אחות משה. 
התורה ממשיכה ומספרת ברצף: "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון". מכאן אנו למדים על באר המים שליוותה את בני-ישראל במדבר, בזכות מרים הצדיקה, ועתה עם פטירתה נעלמה הבאר והעם צמא למים. 
משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם נגלה אליהם ה'. 
ה' מצווה למשה לקחת את מטהו, להקהיל את העם, ולצוות על הסלע שיוציא מים. משה מכה על הסלע פעמיים במטה, ומים רבים פורצים מן הסלע, להשקות עת כל העדה ואת צאנם. 
משה ואהרון נענשים חמורות על כך שלא עמדו בציווי לדבר אל הסלע, אלא הכו בו. נגזר אליהם, כי לא יזכו להכניס את העם לארץ ישראל. 
שיחות כושלות עם מלך אדום (כ, יד-כא)
עם ישראל מתקרב לארץ מכיוון דרום מזרח וחונה בקדש, על גבול ארץ אדום. משה שולח שליחים למלך אדום, מספר לו את קורות ישראל, החל מירידתם מצריימה ועד הגעתם אל גבול ארצו, ומבקש את הסכמתו לחציית ארץ אדום בדרך לארץ ישראל. משה מבטיח כי העם ילך רק בדרך המלך ולא יגרום כל נזק לשדות ולכרמים. מלך אדום משיב בשלילה ומאיים במלחמה. משה מנסה שוב ומציע תשלום עבור אוכל ומים שיידרשו בזמן המעבר. תשובת מלך אדום שלילית, והוא שולח צבא כבד לקראת עם ישראל. משה מוותר, ועם ישראל עוזב את קדש וממשיך בדרכו. 
'מיתת נשיקה' בהור ההר (כ, כב-כט)
בהגיע ישראל אל הור ההר השוכן על גבול ארץ אדום, מודיע ה' כי הגיע זמנו של אהרון 'להיאסף אל עמיו'. משה, אהרון ובנו-יורשו אלעזר, עולים אל ההר לעיני כל העדה. שם, בנקרה מזומנת, מפשיט משה מאהרון את בגדי הכהן הגדול ומלבישם לבנו אלעזר. אהרון מת, ומשה ואלעזר יורדים מן ההר. העם מבין כי אהרון אהובם מת, ומתאבל במשך 30 יום. 
מלחמה עם הכנעני מלך ערד (כא, א-ג)
מלך ערד שבנגב, אינו רואה בעין יפה את הגעתם של בני ישראל לאזורו, והוא יוצא למתקפה צבאית, ואף שובה שבי במבני ישראל. משה מתפלל לה' ומבטיח שאם ינצח במלחמה יקדיש את השלל לקב"ה. ה' שומע לתפילת משה, ובני ישראל מנצחים במלחמתם נגד הכנעני יושב הנגב. 
מתלוננים, נענשים ונרפאים (כא, ד-ט)
העם מותש מהדרך המתארכת בגלל הצורך לעקוף את ארץ אדום. שוב מתאוננים אל ה' ואל משה. הקב"ה שולח נחשים ושרפים להעניש את העם. העם מבין כי חטא, ומבקש ממשה כי יתפלל בשבילם. במענה לתפילתו, אומר ה' למשה להכין נחש נחושת ולהציבו על עמוד גבוה. ההבטה למעלה, אל הנחש, מביאה לכוונת הלב כלפי האלוקים שבשמים, וכך באה רפואה למי שננשך. 
ניסי מלחמה ושירת הודיה (כא, י-כ)
בקצרה וברמז מספרת התורה על האמוריים, אל גבולם הגיע ישראל בתום כמה מסעות, שזממו לפגוע בעם, בעוברו סמוך לגבולם. בניסים מופלאים הציל ה' את עמו, והם שרו שיר שבח והודיה בהכרת תודה. 
מכים את סיחון האמורי ואת עוג מלך הבשן (כא, כא – כב, א)
המסע צפונה, לאורך גבולה המזרחי של ארץ ישראל, מביא את ישראל לגבול האמורי. שוב שולח משה שליחים, הפעם אל סיחון המלך, ומבקש לעבור בארצו. סיחון, כמלך אדום, משיב אף הוא בשלילה, ויוצא למלחמה בישראל. בני ישראל משיבים מלחמה שערה, כובשים את ארץ האמורי וחונים על גבול הבשן, הנתון למלכותו של עוג הענק. עוג אוסף את צבאו ויוצא להלחם בישראל. ה' מבטיח למשה כי אין לו לפחד מפני עוג, והוא יכריע אף אותו. בני ישראל אכן מכים את עוג ובניו וכל צבאם מכה ניצחת, וכובשים את ארצם.
עם ישראל ממשיך במסע צפונה, וחונה בערבות מואב אל מול יריחו. 
בפרשה 87 פסוקים (פרשת חוקת, ספר במדבר).
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "קורח"
קורח, בן דודו של משה קורא תיגר על מנהיגותו של משה רבינו ויחד עם דתן, אבירם, און בן פלת ומאתיים וחמישים דיינים מכובדים הוא טוען על משה ועל אהרון: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'! מדוע אתם, משה ואהרון, לקחתם לעצמכם את שרביט המלוכה והכהונה הגדולה?"
משה שומע את הטענות ונופל על פניו ביודעו שהפעם יקשה עליו לסנגר על מעשיהם של בני-ישראל.
"מחר בבוקר" אומר משה לקורח ולעדתו, "תראו כי לא ביוזמתנו קיבלנו את עול ההנהגה. הייתה זו הוראה מפורשת של האלוקים.
"קחו לכם מחתות בהם תתנו קטורת, כפי שעושים הכוהנים" המשיך משה, "והיו מוכנים לפני ה' מחר. והאיש אשר יבחר ה' הוא יהיה הקדוש" סיים את דבריו.
לעיני כל השבטים הוא מנסה לשכנע את קורח לחזור בו ממרדו. "הלא גם לכם העניק האלוקים תפקיד מיוחד, לעבוד במשכן העדות. מדוע אתם לא מסתפקים בכך ומבקשים להיות גם כוהנים?" הוא גם מנסה לקרוא לדתן ואבירם כדי לשוחח עמם אך הם מסרבים להופיע בפניו בקריאות מרדניות. "לא נעלה!" הם קוראים. "הלא משה רבינו הבטיח להביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש ולא קיים. גם אם תנקר את עינינו לא נופיע בפניך!"
בלילה... ובבוקר
בבוקרו של יום הקהיל קורח את כל כל בני-ישראל אל אוהל מועד כאשר עמוד הענן של השכינה הופיע לעיני כל.
"הבדלו מתוך העדה הזאת" אמר האלוקים למשה ואהרון, "ואכלה אותם ברגע אחד!". אך משה ואהרון נופלים על פניהם ומבקשים מבורא העולם לא להעניש את כל בני-ישראל בשל חטא של אדם אחד, קורח.
לאחר שבני-ישראל מתרחקים מאוהלי קורח ועדתו על פי צו האלוקים מכריז משה:
"בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. אם קורח ועדתו ימותו מיתה טבעית תדעו כי ה' לא שלח אותי. אך אם ה' יברא בריאה חדשה והאדמה תפצה את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם, אז תדעו כי הם ניאצו את שם ה'."
כדברי משה, האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח, עדתו ואת משפחתם ורכושם. בני-ישראל ברחו בבהלה מזירת האירוע, ואש שרפה את 250 הדיינים שעמדו ובידיהם מחתות הקטורת.
המחתות בהם הם השתמשו הוקדשו לאלוקים ולפיכך אלעזר בן אהרון הכוהן אוסף את המחתות מן השריפה ומשתמשים בהם כציפוי למזבח. ציפוי זה יהווה תזכורת תמידית לבני-ישראל שרק הכוהנים יכולים להקטיר את הקטורת.
שוב מתלוננים בני-ישראל
למרבה הפלא בני-ישראל עדיין לא למדו את הלקח והם שוב מתלוננים על משה ועל אהרון, והפעם "אתם גרמתם לעם ה' למות!"
האלוקים מתגלה למשה ולאהרון ואומר להם "צאו מן העדה הזאת ואכלה אותם כרגע!". משה מבין כי יצא הקצף מלפני ה' וכי מגיפה מכה בבני ישראל והוא פוקד על אהרון אחיו לתת קטורת במחתה ולרוץ בתוך הקהל. ריצתו של אהרון עם מחתת הקטורת אכן עוצרת את המגיפה. בסך הכול מתו במגיפה 24,000 איש.
המטה הפורח
כדי להסיר את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה האלוקים כי נשיא מכל שבט יכניס מטה – מקל – אל המשכן, והמטה אשר יבחר בו האלוקים יפרח. בני-ישראל עושים זאת ובבוקר הם מגלים שמטהו של אהרון פרח, הוציא ציץ ושקדים. מטה אהרון נשאר בתוך המשכן למשמרת ולזכרון לבני-ישראל.
דיני הכוהנים
בורא העולם מטיל על הכוהנים את המשימה לשמור על המשכן ולוודא שבני-ישראל לא ייכנסו למקומות הקדושים.
כמו-כן הכוהנים יקבלו מתנות כהונה, חלקים מיוחדים אותם יתנו להם בני ישראל, כדלהלן:
· חלק מן הקורבנות ומן המנחות שיקריבו בני ישראל;
· 'תרומה', חלק מן היבול;
· 'ביכורים', הפירות הראשונים של היבול;
· דמי 'פדיון הבן' (בסכום של חמשת שקלים);
· דמי פדיון בכור בהמה טמאה (גם הוא בסכום של חמשת שקלים);
· בכור הבהמה הטהורה יוקרב על המזבח, והכוהנים יקבלו את בשרו.
הלויים
גם הלויים יקבלו חלק מן היבול וגם עליהם יהיה להפריש חלק ולהעניק אותו לכוהנים.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרשת השבוע - פרשת "שלח"
משה שולח מרגלים לתור את הארץ (יג, א-כ)
משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים, לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את טיב הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה.
תרים את הארץ ומוציאים את דיבתה רעה (יג, כא-לג)
המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם גם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ 'אוכלת יושביה'. המרגלים, להוציא כלב ויהושע, מסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".
בוכים ונענשים (יד, א-לח)
העם שומע את דברי המרגלים, ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרוגמם באבנים. הקב"ה נגלה לפתע, ופונה אל משה בדברים קשים על עם ישראלועל כוונתו לכלותם. משה מתפלל ומתחנן לפני ה' שיסלח לעם ישראלהוא גם משתמש בטיעון: "ואמרו הגויים... מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר". ה' מקבל את תפילתו של משה ואת טיעוניו ואומר "סלחתי כדבריך". ה' מודיע כי לא יכלה את העם, אך גוזר על כל בני הדור, אלו שכבר מלאו להם עשרים שנה, למות במדבר. רק בניהם יזכו להכנס לארץ לאחר נדודים במדבר במשך ארבעים שנה - כנגד ארבעים ימי תיור הארץ. את עשרת המרגלים מוציאי הדיבה הרעה, ה' עונש במגיפה קשה והם מתים מיד.  
חטא המעפילים (יד, לט-מה)
העם מבין את טעותו ומצטער עליה, אך טועה בשנית ויוצא לכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה. הקרב נגמר בתבוסה, ובני ישראל נאלצים להשלים עם הגזרה הקשה.


ממעיינות החסידות

לכבוש את הארציות

פרשת המרגלים מלמדת, כי גם אנשים גדולים וצדיקים כנשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך כיצד ניתן להבין כי חטאם של אלו מגיע עד כדי מאיסה בארץ המובטחת, וחמור מכך, העדר אמונה באופן קיצוני ביכולת ה' להביא את העם לארץ ישראל תוך השמעת ביטויים "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו" (מהקב"ה כביכול)?!

תורת החסידות מבארת, כי הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה'. הם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. במדבר קיבלו את מזונם מהשמיים ומוגנו וטופחו על-ידי ענן השכינה האלוקי. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים וחיי-עמל-כפיים, החזירו אותם למדבר נחושים לדבוק בחיי הרוח.

זו משמעות דבריהם: "ארץ אוכלת יושביה" - הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות.

גם החשש - "לא נוכל לעלות", הוא המשך ישיר של תפיסת עולם זו. המרגלים האמינו בכוחו האין סופי של ה', אך חששו כי ניסי מצרים וקריעת ים סוף לא ישובו עוד עם הכניסה לארץ ישראל. בארץ, כך האמינו, יוחלפו חוקי המדבר הניסיים בחוקי טבע אכזריים.

מסתבר, כי המרגלים החוטאים צדקו בכמה מהנחות היסוד שלהם, אך טעו בהבנת הרצון האלוקי.

החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר. אך זהו חפץ ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש עתה לבצע את המשימה: לכבוש את הארץ - את הארציות -  ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי.

מנחות ונסכים (טו, א-טז)
בהבאת קורבן מכל סוג - נדר או נדבה, מן הבקר או מן הצאן - יש להביא בנוסף, מנחות ונסכים בשיעור קבוע. התורה משתמשת במידות שנהגו באותם ימים: מידת עשרון לחומרים יבשים (גרגרים, קמח, סולת וכד') ומידת הין לנוזלים.
קורבן מן הכבשים: עשרון אחד סולת מעורב ברבע-הין שמן למנחה. רבע-הין יין לניסוך.
קורבן איל: שני עשרונים סולת מעורבים בשליש-הין שמן למנחה. שליש-הין יין לניסוך.
קורבן מן הבקר: שלושה עשרונים סולת בלולים בחצי-הין שמן למנחה. חצי-הין יין לניסוך.
כאשר סוג הקורבן מחייב הבאת מספר בעלי חיים, 2 כבשים, 7 פרים וכד', יש להכפיל באופן דומה גם את המנחות והנסכים.
התורה מורה על שוויון בין הגרים ובין כל העם בעניין הבאת הקורבנות.
הפרשת חלה
יש להפריש תרומה הנקראת 'חלה' מעיסת בצק.
דיני עבודת כוכבים
הבאת קורבן לשוגגים ועובדים עבודת כוכבים ודין מיתה לעובד במזיד או מגדף.
המקושש ודינו
בני ישראל מגלים כי אחד-העם מקושש עצים בשבת, בניגוד לציווי התורה. היות ועדיין לא נאמר דין איסור זה, מניחים אותו במשמר וממתינים להנחיות. הקב"ה מצווה להמיתו בסקילה, והעדה מקיימת את הציווי.
מצוות ציצית
ה' מצווה להטיל בכל בגד של ארבע כנפות פתילים שזורים, הנקראים ציצית. בין פתילי הציצית צריך להיות פתיל תכלת אחד. בראיית הציצית יזכרו בני-ישראל את מצוות ה', לא יגררו לעשיית עבירות ויהיו קדושים לה' המוציא אותם מארץ מצרים.

בפרשה 119 פסוקים.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרשת השבוע - פרשת "בהעלותך"
מנורת המשכן (ח, א-ד)
אהרון מצווה להדליק בכל יום את מנורת הזהב שעמדה בהיכל המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת, ללא חלקים מולחמים. שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.
הכשרת הלויים לעבודתם (ח, ה-כו)
הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.
ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.
פסח במדבר (ט, א-ה)
שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הפסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.
פסח שני (ט, ו-יד)
קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה. עתה טענו כי הם מופלים לרעה.
משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין.
וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.
בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".
הענן כאות למסעות בני ישראל (ט, טו-כג)
מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה מתעלה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.
גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.
חצוצרות הכסף של משה (י, א-י)
ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.
 וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:
 - תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.
 - תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.
 - תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.
התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.
נוסעים ממדבר סיני (י, יא-כח)
כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.
התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:
1.       סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.
2.       ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.
3.       באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.
4.       בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא).
5.       דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.
6.       בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.
7.       עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.
8.       מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי.
בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.
יתרו נוסע עם ישראל (י, כט-לב)
ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.
ויסעו ויחנו (י, לג-לד)
התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.
כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
חטא המתאוננים (יא, א-ג)
קבוצת אנשים רעים מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה, אוהב כל ישראל, פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.
פרשת קברות התאווה (יא, ד-לה)
ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!
הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.
ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!
משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.
בינתיים, כהבטחת ה', מציף את המחנה גל אדיר של עופות ממין שליו. הללו מגיעות גלים גלים מכיוון הים, מרחפות בגובה חזה האנשים – רק ליטול, לשחוט, לבשל ולאכול. וכך אוספים בני ישראל כמויות אגירות של בשר ואוכלים לשובע.
אך עתה מגיע גם העונש: "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".
הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.
בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.
חטא לשון הרע ועונשו (יב, א-טז)
מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?
על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"!!!
תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!
ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.
אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.
העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.

אין תגובות:

פרסום תגובה